במקום ה-1 חטיבה זכה השיר "קצת לבד" 

מאת אור ברק כיתה ח4

חָזָק מִבַּחוּץ, מִבִּפְנִים זֶה קָשֶׁה

חֲסַר אֱמוּנָה, בְּעַצְמְךָ, שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה

אוּלַי זֶה פַּחַד מִכְּלוּם, אוּלַי מֵהַכֹּל

הֵם סְתָם מְדַבְּרִים, מְנַסִּים שֶׁתִּפֹּל.

חָשַׁבְתָּ שֶׁיֵּשׁ לְךָ מִי שֶׁשּׁוֹמֵר מֵאָחוֹר

לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת זֶה שֶׁיִּזָּרֵק, שֶׁיִּמְעַד לְתוֹךְ בּוֹר

מֻקָּף מִבַּחוּץ, מִבִּפְנִים קְצָת לְבַד

זוֹ תְּחוּשָׁה מֵהֶעָבָר, כְּאִלּוּ עָזְבוּ לְךָ אֶת הַיָּד.

כְּבָר נִפְגַּעְתָּ הָמוֹן, וְהַקִּיר קְצָת נִסְדַּק

אַחֲרֵי הֲמוֹן פְּגִיעוֹת קָשֶׁה לִהְיוֹת חָזָק

לַעֲמֹד מוּל כֻּלָּם, לְחַיֵּךְ עַל הַבָּמָה

בְּלִי קִצּוּרִים, אֲפִלּוּ שֶׁהַדֶּרֶךְ קָשָׁה.

במקום ה-1 תיכון זכה השיר "סירות מנייר" 

מאת עינב  בארי כיתה יב2

הִיא הֶחְלִיטָה לָלֶכֶת בַּדְּרָכִים הַנְּטוּשׁוֹת,

בַּמְּצִיאוּת הַמְּסֻבֶּכֶת, הַמְּאַיֶּמֶת, מַמְצִיאָה לָהּ רְגָשׁוֹת.

מַכְתִּיבָה אֶת מַסְלוּלָהּ בְּעַצְמָהּ, לֹא מְעֻנְיֶנֶת לְהַרְשִׁים,

הִיא רוֹצָה אֶת כָּל חֲלוֹמוֹתֶיהָ לְהַגְשִׁים.

הִיא רוֹצָה לְהַפְלִיג בַּגַּלִּים הַגּוֹעֲשִׁים.

וְאֵיךְ הִיא מְדַבֶּרֶת בַּלֵּילוֹת, שָׁעוֹת עַל גַּבֵּי שָׁעוֹת, לְעַצְמָהּ,

חָשְׁבָה שֶׁהַיָּם מָלֵא דְּמָעוֹת שֶׁל אַהֲבָה.

וּכְשֶׁלִּבָּהּ הַכּוֹאֵב הוֹלֵךְ וְטוֹבֵעַ בְּגַלִּים

כְּמוֹ פֶּצַע שֶׁאֵינֶנּוּ מַחְלִים.

הַנִּיצוֹצוֹת הַלָּלוּ,

אוֹתָם קִפְּלָה בְּסִירָה מִנְּיָר

שָׁלְחָה הַכֹּל הַרְחֵק לַיָּם

שָׁלְחָה הַכֹּל עוֹד מִזְּמַן.

וְלִבָּהּ זוֹעֵק לָהּ,

הַאִם תַּחֲלֹף הַסְּעָרָה?

מָתַי תִּמְצָא אֶת דַּרְכָּהּ חֲזָרָה?

וְכֹל אֲשֶׁר הִיא חָלְמָה

אָרְזָה בְּתוֹךְ קֻפְסָה קְטַנָּה לְצַד כַּמָּה סִירוֹת

אוֹתָן סִירוֹת נְיָר, מְלֵאוֹת נִיצוֹצוֹת,

שֶׁעוֹד לֹא הִשְׁלִיכָה לַיָּם,

וְהֵן נוֹתְנוֹת לָהּ תִּקְוָה,

שֶׁלִּבָּהּ הַכּוֹאֵב עוֹד יַחֲזֹר לִפְנֵי הַחוֹף,

שֶׁתְּחַיֵּךְ וְתִצְחַק עַד בְּלִי סוֹף,

אַךְ לְבֵינְתַיִם הִיא זוֹכֶרֶת

שֶׁאוֹתָן סִירוֹת מִנְּיָר הַמַּחְבֶּרֶת,

אֲשֶׁר מְשׁוֹטְטוֹת בְּלֵב הַיָּם,

יַחְזְרוּ לְחַיֶּיהָ, וְיָבִיאוּ עוֹד נִיצוֹצוֹת אִתָּן.

במקום ה-1 חטיבה זכה הסיפור "לחיות ברגע" 

מאת גילי שניר כיתה ט8    (קטע מהסיפור)

אני תוהה  באלו דרכים אפשר לנוע במימד הרביעי, אם בראשון אי אפשר לזוז, בשני- רק לצדדים, ובשלישי כבר יש עומק ונפח. אלו דלתות בלתי נראות נפתחו בפניי עכשיו?…

 אני מתרגלת לחוסר התקשורת, לבדידות ולתסכול. מוחי כבר הפסיק לצוד אחר פתרונות והתחיל ללמוד לשרוד במציאות החדשה. עיני תמיד סורקות את השטח למצוא עוד מישהו שהעולם מאס בו, עוד פרצוף צעיר ומבולבל עם ניצוץ של אופטימיות מוטעית בעיניים.

בערב אני שוכבת במיטתי, עיני עצומות בחוזקה, מוחי נודד לתקופה בה הייתי כמו כולם, עם חיוך תמים על הפנים. אני מכריחה את עצמי לחשוב על דברים אחרים…

החיים שנראו כל כך סלולים מראש ומקובעים, פתאום הסתבכו ויצרו אתגרים טריים שאיתם אני לא יודעת להתמודד ומחסומים שאיני יודעת לעבור. אני מרגישה את המשקל הכבד של העתיד נשפך עלי… 

במקום ה-1 תיכון זכה הסיפור "קו חאן יונס רמת גן" 

מאת אריאל טל מסינג כיתה יא9  (קטע מהסיפור)

הוא חיכה לאוטובוס שעובר ברחוב אבא הלל, פינת התקווה. בפעם הראשונה שהגיע לתחנה, התיישב בחרדת קודש על הספסל, רוחו סערה. כל כך הרבה מתח ושאלות, תהיות ומחשבות לגבי האוטובוס האמור. כידוע, תחבורה ציבורית זה לא צחוק. הוא היה גם מלא בתקווה…

לאחר מכן הגיע איזה שחיף עם משקפיים, וגם ילדה קטנה עם אימה שהתיישבו להן. מהר מאוד איבדה הילדה את סבלנותה וביקשה מאימא ללכת. השחיף הסתלק לא הרבה אחרי, אמר שיש לו שלוש עבודות להגיש, ובנוסף – מחר תתקיים בחינה. בסוף התחנה שוב התרוקנה. הוא ניסה לחשב בראשו, כמה זמן כבר ישב כאן, והאוטובוס של היום, עבר או לא עבר?..

טיפות המזגן פסקו לפתע, והדממה ננעצה לו בחזה, כמו פגיון.  הוא הרגיש את ליבו, הולם בו. 

פעימה,

     אחר פעימה,

                     אחר פעימה,

                                      אחר פעימה,

                                  שבע פעימות.

הלב נדם. 

הוא נותר קר וחסר תנועה, על ספסל בתחנת אוטובוס, בלב רמת גן. צופה בחייהם של אנשים נמשכים. מאזין להמולה, מתגעגע לטיפות המזגן. הוא לא מתכוון לקום מהספסל, מחכה לאוטובוס שהגיע שבע פעמים. לאוטובוס שעכשיו לא מגיע, לאוטובוס שאולי כבר לא יגיע. והוא, ליבו  נחטף.   ליבו שם ;