מאת – יעל צמרת כיתה יב"2

כבר מחודש יולי של 2023, בחדר התיאטרון, החלו תלמידי שכבת י"ב של מגמת תיאטרון לעבוד על הפקות הבגרות. ביולי עוד לא ידענו את שעתיד לבוא, וכמה העבודה על ההפקות במשך חצי שנה תהיה כה משמעותית ועוצמתית עבורנו. הילה פרנק מכיתה י"ב2, ביימה את ההפקה "ארקדיה", מאת טום סטופרד. אני ביימתי את "הילד חולם" מאת חנוך לוין. לאורך חצי שנה בחרנו מחזה, ליהקנו שחקנים, ועשינו חזרות במשך שעות ארוכות כל יום, כדי להגיע לתוצרים שהצגנו במהלך שבוע ההפקות שהתקיים במרץ, ובסופו הבגרות החיצונית, אשר בסופו של דבר שהייתה הנקודה הכי פחות מלחיצה ומשמעותית במהלך התהליך. שוחחתי עם הילה על הדרך שעברה כמבאית, ושמעתי ממנה על התהליך ועל העבודה שלה על "ארקדיה". כששאלתי אותה "מה זה אומר לביים עבורך?" ענתה לי "זו הרבה אחריות – לדעת שהכשלון או ההצלחה של ההפקה היא ממש עלייך. מצד שני זה הרבה מאוד חופש ויצירתיות ומקום להתבטא ולנסות דברים ביחד עם ההפקה, לראות מה עובד ומה לא. לדעת להקשיב לרעיונות. אם יש קבוצה של אנשים שעובדת ביחד, אז להיות במאית זה קצת כמו להיות המנחה של הקבוצה ולבדוק שכל החלקים זזים ביחד. לדעת לתת את המקום לעבוד ביחד". שיתפתי אותה שעבורי, להיות במאית זה אתגר. במיוחד בעבודה על מחזה כמו "הילד חולם" שסובב סביב נושאים מאוד כאובים ואימתניים, כגון מוות ועצב רב, היכולים להיקשר בקשר הדוק לתקופה של עכשיו. לביים מבחינתי אומר לדעת להקשיב. להקשיב לתפיסות שלי ולעולם שאני בוראת ויוצרת מן המחזה הכתוב והדף אל הבמה החיה והפועמת, להקשיב לשחקנים ולקבוצה, הן מבחינת רעיונות וביטוי עצמי שלהם והן מבחינת לדעת לכוון אותם ולהנחות אותם. להקשיב לצרכים של הקבוצה, להקשיב לעדינות שבעבודה על אמנות, ובייחוד על אומנות במטרה להעביר ולהגיד את שחשוב לנו להגיד, להקשיב לקולות יצירתיים, להיות קשובה לסביבה, לרגעים הקטנים ביותר שיוצרים על הבמה, כל מילה שנאמרת וכל תנועה נעשית ב"עבודת יד" משותפת עם השחקנים, ובעבודה העדינה על "הילד חולם" ותכניו גיליתי את הקסם שההקשבה האמיתית והפעילה תורמת לי לתפקיד הבימוי. 

"מה באופן כללי למדת ולקחת מהפרוייקט?" שאלתי את הילה, שמיד ענתה "העיקר זה לדעת שאני יכולה. אני יכולה ליצור משהו ולהוביל אנשים. אני יכולה לסמוך על עצמי. בתחילת העבודה הרגשתי לא בטוחה בהחלטות שלי, ולא האמנתי שאני אצליח להוביל את הקבוצה בדרך הנכונה. בהתחלה לא הרגשתי שאני מביעה את עצמי כמו שצריך, אבל כשהמשכנו לעבוד הבנתי שהרבה מהדברים שאני אומרת עובדים על הבמה, ושאני חייבת לסמוך על עצמי, כי אחרת ההפקה שלי לא תוכל לסמוך עליי. למדתי שאני יכולה לקחת אחריות על דברים ולהנחות אנשים. לסמוך על הידע שלי, ועל זה שיש לי מספיק יכולות ושיקול דעת כדי לקבל החלטות שיהיו נכונות לקבוצה." 

"ומה לימדה אותך העבודה התיאטרונית?" שאלתי, הילה הוסיפה "למדתי קצת לנסות, לא כל דבר חייב להיות מושלם על ההתחלה. תמיד יש מקום להתנסות, ואפילו אם רעיון נשמע הזוי צריך לתת לו מקום ולנסות, כי אי אפשר לדעת מה יקרה בסוף. לא להיות צמודה לנייר – כל הדברים הכי יפים והבחירות התיאטרוניות שהכי הייתי גאה בהן לא היו כתובים על הנייר. לקחת את חומר הגלם ולקחת את החופש להשתמש בו כמה שאני יכולה ולהכניס כמה שיותר "אני". ככה אני מרגישה שזו עבודה שלי, כשאני נותנת לעצמי לשחק עם זה ו'לצאת מהקופסה'."

ההפקות הן אחת החוויות המדהימות ביותר שחוויתי, ו"הילד חולם" חקוק בליבי בעקבותיהן, וכך גם העבודה עם ההפקה המדהימה, והתהליך שעברתי. ובעוד אנו מפסידים שיעורים רבים, עובדים עד לשעות הלילה על ההפקות, וגם בסופי שבוע, העבודה והתהליך נשארו בנבכי חדר התיאטרון, ורק התוצר הסופי והגולמי הוא זה שמפורסם ומוצג. לעבודה עצמה יש יופי משלה, לתהליך היצירה. לכל חבר הפקה יש תפקיד אומנותי – בין אם עיצוב הסאונד, עיצוב התאורה, עיצוב התפאורה, התלבושות, כל שרואים על הבמה, כל רגע מחושב ומשוקלל. העבודה המשותפת והביטוי של כל אחד הם שהופכים את ההפקה לאומנות. זו עבודה לא קלה, ומכילה הרבה עליות ומורדות, אך כשהקהל באולם, והאורות נכבים, אפשר לנשום לרווחה ולראות איך השתלמה העבודה הקשה והאינטנסיבית. 

שאלתי את הילה מה היה "רגע קסם" עבורה בתהליך (ובניסוח אחר "למה ההפקות הן בערך הדבר הטוב ביותר בעולם מבחינתך?"). והיא ענתה לי "באחת ההצגות שהייתה ישבתי בקהל וממש ראיתי אנשים צוחקים או נשענים קדימה כדי לראות יותר טוב וממש הרגשתי שהם היו בתוך זה. יצרנו עולם שכולם הסכימו ונהנו להכנס אליו וזה היה משהו שאחרי כל העבודה הקשה הזו שאנחנו יצרנו. זה מה שממש חיזק לי את הביטחון ויצר לי את התחושה שאני מסוגלת עשיתי משהו עשינו משהו. כל החששות שהיו לי בתחילת העבודה נעלמו כשראיתי איך הקהל מגיב לזה. הייתי גאה בהפקה וגאה בשחקנים, כל אחד מהם עבד קשה וראו את זה". כשסיימה לספר אמרה לי הילה "זה כיף לי לדבר על זה. התגעגעתי להפקות". 

"מה היית אומרת לבמאית של ההפקות של שנה הבאה? איזו עצה היית נותנת לה?" 

"ספציפית כבמאית – העצה הכי חשובה זה להגיד "סומכים עלייך – וזה לא סתם". אם את במאית זה אומר שההפקה שלך סומכת עלייך, ושהמורה שלך סומך עלייך וזה לא בהכרח צריך להיות דבר מלחיץ. אל תקחי את זה שסומכים עלייך כמעמסה – קחי את זה כמחמאה. אם סומכים עלייך זה אומר שיש בך את היכולות ושיש בתוכך את הכוחות לעשות את זה. אם סומכים עלייך זה מסיבה ואם מישהו מבקש ממך עזרה או עצה זה אומר שהוא מאמין שאת יכולה לעזור לו. אל תסמכי על עצמך פחות ממה שסומכים עלייך. אל תקשי על עצמך סתם."

"הלוואי שהייתי מקבלת את העצה הזו לפני תחילת ההפקות" אמרתי לה, "ואני גאה בך מאוד".

"גם אני גאה בך" אמרה לי.