מאת: מאור שחורי כיתה: י"ב3

אין אדם בישראל שנותר אדיש למראה תמונות החטופים והחטופות השבים. יציאתם האיתנה מתוך התופת הנוראית ביותר שניתן לדמיין, אחרי למעלה מארבע מאות ושבעים ימים, לא הותירה עין אחת יבשה עד אפסי ארצנו. אנשים אלה, שהפכו למוכרים בעל כורחם ובנסיבות אכזריות, נכנסו ללבבותינו כאילו היו יקירינו, ומשפחותיהם – כמשפחותינו.

בראותם יוצאים מרכבי החמאס, עומדים זקופים אל מול מפגני טרור בלתי אנושיים, ולאחר מכן מתחבקים עם יקיריהם – ניתן לראות את התגלמות היציאה מהחושך אל האור, מהמקום השפל ביותר אל אהבה טהורה, אל עם שלם שחיכה וליבו לא היה שלם בלעדיהם. 

שחרור החטופים מעורר בי רגשות שבחיי לא ידעתי שיכולים לדור בכפיפה אחת. כך, מחד גיסא, אושר עילאי שאין שני לו – חיוך מלווה בדמעות, ומאידך גיסא, חרדה עמוקה לשלום שאר החטופים וגורלם. לב שמתמלא על כל גדותיו, אך אינו שוכח להתרוקן.

העסקה הזו, הפעימות הללו, מזכירות לי עד כמה ערך החיים הוא ערך עליון. כמה חשוב להציל ולפדות את החטופים שבחיים – בחיים, כשם שחשיבות הבאת המתים לקבורה ראויה אינה נופלת מכך. זו חשיבותה של העסקה, וזו חשיבותה של המשכיותה: רק כך יוכלו החטופים לשוב לארצם ולחיק משפחותיהם. רק כך נוכל לנשום עוד נשימה ועוד נשימה, לסגור עוד מעגל ועוד מעגל, עד שנשזור שרשרת אחת שתישא עמה בצד אחד זיכרון של כאב והפקרה, אך מצידה השני גבורה ותקומה. 

אני מייחל ומקווה, מלוא הלב, לשובם של כל החטופים – במהרה.