מאת: מאור שחורי
כיתה: י"ב 3

"שנה למלחמה" "שנה לשבעה באוקטובר" כותרות מופיעות, כבספרי ההיסטוריה, ממהרות לסכם.
המילה "שנה" היא בבחינת מסכה הצרה כהתכנס. כל הימים המלאים בתאנייה ואנייה, כל הימים
חוצי התרנים, כל ימי החכות לשוב החטופים, כל ימי החרוד לשלום הלוחמים – כל הלילות והימים.
איכה נתלכדו כולם בשלוש אותיות, "שנה"?
שנה שכולה יום אחד – שנה שֶכֻּלָּהּ שַכּוּלָה. ביום השבת הארור, שבעה באוקטובר, נזדעזעה כל
הארץ. מתקפת טבח המונית שבה אלפי מחבלים מרצועת עזה פרצו את גדר הגבול, פרצו את שערי
הקיבוצים ואיתם פתחו לרווחה את שערי הגהנום והתפתים. למן היום ההוא, אסון מרדף אסון וכל
הארץ צרה וצוקה.

"הֲתָבוּאִי אֵלַי הַלַּיְלָה? / כְּבָסִים כְּבָר יָבְשׁוּ בֶּחָצֵר." השאלה התמימה, "התבואי אליי הלילה?"
הפותחת את השיר "שיר ליל שבת" מאת יהודה עמיחי, היום נשמעת כמו תחנון עמוק מגרון אֵם של
חטופה, או מלב אב ששכל בתו. כבר שנה שהשאלה נשאלת, אף שהשמש הובישה את הכבסים,
והגשם הרטיב, ושוב הובישה השמש בנקוף העונות. שנה שלמה של מלחמה.
בשיר, על כל מילותיו, אנחנו יכולים לקרוא על חיים בחוסר ביטחון, תקופת מלחמה ועל התקווה
והציפייה לקץ התקופה. ביטויים מהשיר נוגעים אפוא לעניין מלחמתנו זו החשובה והצודקת, ויכולים
להיקרא באספקלריית הימים האלה בהתאמה מצמררת – כל שורה בשיר נקשרת לרגעים או זכרונות
שונים מהשנה החולפת.
"מִלְחָמָה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ, / הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אַחֵר. "נכתב בהמשך השיר. בשונה מהשיר, אשר
מתפרש המשפט כייחול למנוחה ושקט, בראי ימינו, ניתן ממש לראות את המלחמה הנודדת כאבק
הדק וכמוץ העובר, ממקום למקום – מזירה אחת לאחרת – מנגב לצפון ועד למזרח וחוזר חלילה.
המשפט מהדהד בייחוד בימים אלה, נוכח המלחמה הגוברת בצפון – לא די לה למלחמה בעזה,
עכשיו היא במקום אחר.
"וּכְבִישִׁים שָׁבִים בְּלִי הֶרֶף / לְבַדָּם, כְּמוֹ סוּס בְּלִי רוֹכְבוֹ…" מה נוגה המשפט, מה נוגה הבדידות
שבמילותיו – כל המשפחות המחכות ליקיריהם, והם אינם חוזרים על הסוס; כל המשפחות שעודן
מפונות ואינן שבות לביתן בכבישים הבודדים. כמה פנים עצובות מחליף המשפט הזה, לאסוננו.

"וְהַבַּיִת נִסְגַּר בָּעֶרֶב / עַל הַטּוֹב וְהָרָע שֶׁבּוֹ." לאורך המלחמה, העולם כמו המיר כבודו לתבנית שור
אוכל עשב והלך בדרכי השקר, אנשים נטשו את ערכיהם לטובת "אופנת" האנטישמיות ושנאת
ישראל. השורות מהשיר תמיד מזכירות כמה טוב ולא מובן מאליו הבית שיש לנו, מדינת ישראל, על
הטוב אך גם על הרע שבה – כמה חשוב לשמור עליה מחוץ ומפנים.
"וְיָדַעְנוּ הֵיטֵב, כִּי הַגְּבוּל הוּא / קָרוֹב, וְאָסוּר לָנוּ שָׁם." לפני שנה נוכחנו במשוגת תפיסתנו, לא היטבנו
לדעת מה קרוב הוא הגבול. פתע קמו עלינו שוקדי האוון והוכיחו את עינינו למראה הרצח והחטיפה
הנתעבים – וכמה באמת אסור לנו שם. בחלוף השנה, עודם מאה ואחד חטופים שלא שוחררו
ונמצאים כל כך קרוב, אבל כל כך רחוקים – ואסור להם שם.
"אָבִי הִתְפַּלֵּל: וַיְכֻלּוּ – – / הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם." בשונה מהקידוש בערב שבת שבו מתפללים "ויכולו
השמיים והארץ וכל צבאם", השמיים אינם נמצאים בתפילת אבי הדובר, ובהמשך מתוארת הסיבה:
"הַמִּצְוָה בָּהּ שָׁמַיִם הִתְחִילוּ / שׁוּב הַשְּׁנַיִם צְרִיכִים לִגְמֹר." התפקיד מוטל אפוא על הארץ והצבא לסיים
את מלאכת הבריאה – במקרה זה, להשיב את השלום למדינת ישראל, להכריע ולנצח במערכות
השונות, להחזיר את החטופים למשפחותיהם, את המפונים לבתיהם – לברוא עתיד.
בסיכום שנה אחת באים האיחולים לשנה טובה יותר, שקטה יותר ובטוחה יותר. תחל שנה וברכותיה.

שיר ליל שבת/יהודה עמיחי:
הֲתָבוּאִי אֵלַי הַלַּיְלָה?
כְּבָסִים כְּבָר יָבְשׁוּ בֶּחָצֵר.
מִלְחָמָה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ,
הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אַחֵר.

וּכְבִישִׁים שָׁבִים בְּלִי הֶרֶף
לְבַדָּם, כְּמוֹ סוּס בְּלִי רוֹכְבוֹ
וְהַבַּיִת נִסְגַּר בָּעֶרֶב
עַל הַטּוֹב וְהָרָע שֶׁבּוֹ.

וְיָדַעְנוּ הֵיטֵב, כִּי הַגְּבוּל הוּא
קָרוֹב, וְאָסוּר לָנוּ שָׁם.
אָבִי הִתְפַּלֵּל: וַיְכֻלּוּ – –
הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

צָבָא וְהָאָרֶץ הֶאֱפִילוּ,
עוֹד מְעַט וְכָבָה הָאוֹר.
הַמִּצְוָה בָּהּ שָׁמַיִם הִתְחִילוּ
שׁוּב הַשְּׁנַיִם צְרִיכִים לִגְמֹר.