בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

מאת: יהונתן קינן-אברמוב י׳5

 

החודש כמו כל שנה אנו מתמודדים עם המעבר הקשה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. השנה האתגר כפול, בעקבות חללי המלחמה והחטופים. הכאב טרי יותר ונוכח יותר. השנה נשאלת בקול רם יותר השאלה: כיצד ניתן לעבור בין כאב ושמחה?

 

בקהלת ג כתוב:

״(א) לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ … (ד) עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק (לצחוק) עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד״

 

קהלת טוען, לכל דבר יש את הזמן והמקום שלו, ואין לערבב בין הזמנים השונים. יש זמן להתאבל וזמן לחגוג. הפתרון של קהלת על הנייר פשוט והגיוני, אך עולות שתי בעיות מיידיות.

ראשית, יום הזיכרון ויום העצמאות לא מופרדים בזמן.

שנית, גם אם היה מרחב של יום או יותר, העצב והזיכרון לא ממושמעים ללוח זמנים וקשה לשלוט בהם. לכן לדעתי, קהלת אינו עונה על השאלה היטב.

יהודה עמיחי (1924 – 2000) היה סופר, משורר, מחזאי, מתרגם וחתן פרס ישראל לשירה. עמיחי לא הסכים עם קהלת והציג את עמדתו בנושא בשירו ״אדם בחייו״. הנה שני הבתים הראשונים של השיר:

״אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת

לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,

בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים

וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.״

 

עמיחי לא מסכים עם קהלת. טענתו היא שלאדם אין די זמן (ואולי הוא אינו מסוגל) להפריד ולהקצות לכל אירוע/זיכרון/אדם זמן משלו. עליו לחוות ולהרגיש דברים שונים ואף מנוגדים בבת אחת.

אני נוטה להסכים עם עמיחי. לדעתי, החוויה של האירועים בו זמנית מאפשרת לאדם לראות תמונה רחבה יותר של המציאות. כך הוא מבין ותופס את הדבר בהקשר הרחב שלו. בהקשר של המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, צמידות האירועים מדגישה את החלק של נפילת החיילים במטרה לשמור על עצמאות ובטחון המדינה.

 

בשיעור לשון בכיתתי קראנו טקסט העוסק במעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות של פרופסור אסא כשר. כשר הוא פרופסור לפילוסופיה, חוקר שפה ואתיקה, ממחברי ״רוח צה״ל״ וזוכה פרס ישראל בפילוסופיה. אסא כשר שכל את בנו יהורז כשר בשנת 1991 בתאונה בטיול בסיני.

 

״הצירוף של יום הזיכרון ויום העצמאות אינו צירוף של יום שכולו אך ורק תוגה (צער) עם יום שכולו אך ורק שמחה. במעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, אדם כמו מעביר את שיווי המשקל שלו "מרגל לרגל", מן הרגל העומדת על היגון אל הרגל העומדת על האחריות. ובשני הימים רגל אחת עומדת פה ורגל אחת עומדת שם״

כשר מציג פתרון נוסף, בשני הימים יש גם יגון וגם אחריות. יגון על הנופלים, ואחריות לשמוח על עצמאות המדינה. עלינו בשני הימים לזכור גם את היגון וגם את האחריות. המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות מרכז אותנו יותר באחריות מאשר ביגון.

אולי דבריו של עמיחי וכשר יכולים לעזור לנו לשלב את היגון של יום הזיכרון יחד עם השמחה על עצמאותנו, להרגיש את האחריות שלנו כפרטים וכחברה ולעבור יחד את התקופה הקשה הזאת.