אהבת הארץ – פרשנות לשיר של יהודה עמיחי בראי אקטואלי

מאת: מאור שחורי

כיתה: י"א/3 

בתאריך 22.9 ציינו עשרים-ושלוש שנים למותו של המשורר יהודה עמיחי. עמיחי היה מגדולי המשוררים הישראליים וממהפכנים של השירה העברית החדשה. הוא חתן פרס ישראל לשירה (1982) וזכה בעוד פרסי ספרות רבים וכיום אף יש פרס לשירה על שמו. במהלך חייו הוציא ספרי שירה רבים (גם רומנים ומחזות אשר כתב ותרגם) וכן שיריו תורגמו לשפות רבות שונות והד-שירתו נפוץ בכל רחבי העולם.

אני בוחר לצרף כאן בכתבה את השיר "אהבת הארץ" שכתב עמיחי. שיר שמדבר על המהות של ארץ ישראל, של הישראלים, הייחודיות שלנו ממדינות אחרות – המהות שלנו. בשיר הדגשתי משפטים אשר, לעניות דעתי, חשובים לאוזן של כל ישראלי בימינו.

אהבת הארץ/ יהודה עמיחי

וְהָאָרֶץ מְחֻלֶּקֶת לִמְחוֹזוֹת הַזִּכָּרוֹן וּגְלִילֵי הַתִּקְוָה ,

וְתוֹשְׁבֵיהֶם מִתְעַרְבְּבִים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה ,

כְּמוֹ חוֹזְרִים מֵחֲתֻנָּה עִם חוֹזְרִים מִלְּוַיַּת הַמֵּת .

וְהָאָרֶץ לֹא מְחֻלֶּקֶת לְשִׁטְחֵי מִלְחָמָה וּלְשִׁטְחֵי שָׁלוֹם .

וּמִי שֶׁחוֹפֵר גֻּמָּה נֶגֶד פְּגָזִים

יָשׁוּב וְיִשְׁכַּב בָּהּ עִם נַעֲרָתוֹ ,

אִם יִחְיֶה לַשָּׁלוֹם .

וְהָאָרֶץ יָפָה .

אֲפִלּוּ אוֹיְבִים מִסָּבִיב מְקַשְּׁטִים אוֹתָהּ

בְּנֶשֶׁק מַבְרִיק בַּשֶּׁמֶשׁ

כְּמַחֲרזֶֹת עַל צַוָּאר .

וְהָאָרֶץ אֶרֶץ חֲבִילָה:

וְהִיא קְשׁוּרָה הֵיטֵב וְהַכֹּל בָּהּ, וְהִיא קְשׁוּרָה חָזָק

וְהַחוּטִים לִפְעָמִים מַכְאִיבִים .

וְהָאֶרֶץ קְטַנָּה מְאֹד ,

וַאֲנִי יָכוֹל לְהָכִיל אוֹתָהּ בְּתוֹכִי ,

סַחַף הַקַּרְקַע סוֹחֵף גַּם אֶת מְנוּחָתִי

וּמִפְלַס הַכִּנֶּרֶת תָּמִיד בְּתוֹדַעְתִּי .

וְלָכֵן אֲנִי יָכוֹל לָחוּשׁ אוֹתָהּ כֻּלָּהּ

בַּעֲצִימַת עַיִן: יָם-עֵמֶק-הַר .

וְלָכֵן אֲנִי יָכוֹל לִזְכֹּר אֶת כָּל אֲשֶׁר קָרָה בָּהּ

בְּבַת אַחַת, כְּאִישׁ שֶׁזּוֹכֵר

אֶת כָּל חַיָּיו בְּרֶגַע מוֹתוֹ.

תחושת אדיקות החוטים על הארץ, היא תחושה חוזרת ונשנית בזמן האחרון. סחף הקרקע כסחף של העם כולו אל תהום אכן סוחף גם את מנוחתי (דומה אני שאת מנוחת רובנו). קשה שלא להרגיש את הקוטביות בחברה, את הפילוג הנורא שיורד מהממשלה אל הרחובות, כך שאין דבר שאנחנו יותר צריכים מתזכורת כזו, כשבשיר, להזכיר לנו מהי אותה ארץ שבה אנו חיים. 

תזכורת לכך שאנחנו, הישראלים, אין לנו קץ לגוונים, אין סוף לשוני, אבל תמיד חשוב לזכור כי אנחנו חוזרים ונוסעים באותן הדרכים, מתערבבים אלה עם אלה ויוצרים את הצבע הכל-כך ייחודי של ישראל. אנשים עם דעות שונות, אמונות שונות, תרבויות שונות – מתערבבים זה בזו ויוצרים עם אחד. 

תזכורת לכך שכמו ארץ ישראל אשר רוויית נופים מגוונים כה, כך העם, וכך אנחנו צריכים ללמוד לחיות: ים עם עמק עם הר – איש עם רעהו. למנוע את ניסיונות השיסוע, הפרדת ההר מהעמק, העמק מהים – הפרדת עם ישראל. כי בסופו של דבר, כל אחד הוא יותר מימין או שמאל, יותר מדתי או חילוני, יותר מהר או עמק – הוא יכול לטייל ביניהם בהרמוניה וכאשר יימנע ממנו הוא לא יהיה – ישראל לא תהיה. 

"והארץ ארץ חבילה", כך כותב עמיחי, ארץ אחת, להיות או לחדול. ואולם בשנה האחרונה, החוטים שקושרים אותנו יחד לחבילה פתאום החלו נפרמים, לחצים ומתחים בין האנשים ממלאים את החבילה, את כל הארץ, והחוטים מתוחים עכשיו ומכאיבים בלחצם.  אם יפרמו החוטים לא תעמוד עוד ארץ ישראל אחת, לא יעמוד עוד עם ישראל. המאפיין שמייחד את הארץ והאנשים בה הוא העניין שישראל היא 'ארץ חבילה', ארץ של גם כך וגם אחרת וגם בין-לבין. אם החבילה תתפרק –  לא נוכל לזכור את כל אשר קרה לה כאיש החוזה בסיפור חייו ברגע מותו מפני שאנחנו נביא למותה בעודנו בהכרה מלאה.