לשיר בקול
החבורה שלנו
ורדה: אני זוכרת אותך כתלמידה שלי לפני עשרות שנים והיות שיש לך תפקיד כל כך בכיר – מנהלת חבורת הזמר, תגדירי את התפקיד.
גלי: אני אחראית לכל מה שקשור לטקסים בכפר הירוק, קבלות שבת, חבורת הזמר.כל מה שקשור לטקסים שנמצאים כאן בכפר הירוק.
ורדה: נכון. גלי, היותך תלמידת פנימייה, כאן, איזו שנה זו היתה?
גלי: הגעתי לכפר בשנת '87 וסיימתי ב-'91
ורדה: ודווקא פה אני רוצה לשמוע אותך, גלי, כי תמיד אני אזכור את המנהל שאמר—-הייתי בפולין עוד לפני שהיו משלחות—-והוא אמר: שיערותיי סמרו מהשירה של גלי. הקשר בין חבורת זמר לבין היותה זמרת גדולה הוא לא קשר מקרי. את יכולה לספר לנו איך היה בפולין עוד לפני שהיו משלחות, כשרק הקומוניזם נפל.
גלי: אנחנו היינו המשלחת הראשונה שיצאה מהכפר הירוק לפולין, זה היה בקיץ – במעבר שלי בין י' ל-י"א, היינו משלחת יחסית גדולה, של פנימיית הכפר הירוק ושל הנשיא, ויצאנו – זה היה קשוח, זה לא כמו היום. סחבנו איתנו מים, לקחנו איתנו נייר טואלט, שמרו עלינו. היה אסור לנו, כמובן שלא לדבר בעברית, שום דבר עם סממן יהודי. היה מרגש מאוד, טעון מאוד רגשית, לטעמי היינו קצת צעירים מדי. אני עמדתי ושרתי שם לראשונה. בכלל, הכפר מבחינתי זה מוזיקה. חבורת הזמר המיתולוגית של הכפר הירוק עם ניר בראנט ושמוליק בילו, הם אלה שבנו אותי, האם אלה שנתנו לי את הבמה וזה חיזק אותי ופיתח אצלי את כל החוזקות האחרות: למידה, שייכות. את הדרך הזו אני ממשיכה עד היום.
ורדה: הדגשת את העניין של פחד, משירה, ואיך הלתחיל… ספרי על זיכרון שלך בקשר לשירה, לאווירה המצמררת…
גלי: לעמוד על אדמת פולין, אם זה במחנה ריכוז או באנדרטת הנצחה, ולדבר את השפה שלך ולשיר אותה ולהביע את עצמך – אין מרגש מזה. גם היום כשאני מלווה תלמידים לפולין – ההתרגשות והמעמד מחזירים אותי כל פעם לכשהיייתי בת 16.
ורדה: היום את מנהלת ומובילה את חבורת הזמר, החבורה הזאת כל כך מגובשת… איך את רותמת את החבורה הכל-כך מוצלחת לשירה אחת גדולה?
גלי: החבורה שלנו, מה שמאחד אותנו הוא שאני מאמינה שלכל ילד וילדה יש מקום שהוא יכול לבוא לידי ביטוי. בין אם הוא שר פנומנלי או שהוא חושש לשירא כי הוא לא יודע איך זה יצא. החבורה שלנו מקבלת תלמידי פנימייה ולפעמים גם תלמידי חוץ (למרות שזה בשעות הערב). כל אחד מוצא את מקומו ואת קולו. אני חושבת שהעצמה ושייכות דרך חיבור מוזיקלי להרכב הוא בראש ובראשונה ואנחנו מבלים שעות ביחד, ובטח אם יש טקס או מופע אז אנחנו עוד יותר מבלים שעות ביחד, ויש לזה משמעות וחלק בבניית הביטחון והאישיות שלהם והאמונה שלהם בעצמם.
ורדה: שאלה אחרונה – אוטוטו מגיעים ליום העצמאות של מדינת ישראל, 75 שנה, כל הזמן יש אירועים שמקיפים אותנו ואנחנו לא יודעים מה תוליד כל שעה. מה את מאחלת בקצרה למדינת ישראל שאנו כל כך אוהבים?
גלי: מאחלת שנמשיך להיות מאוחדים ומלוכדים. ואין כמו המשפט, שאומר הכול – אדם לאדם אדם. משפט שמאפיין את הכפר הירוק בכלל, לכל אחד יש מקום ודעה וכל אחד יכול להגיד את דעתו בלי לחשוש ולפחד. אני גדלתי במקום הזה ואני מאמינה בו. מכאן יוצאים טובים אנשינו החוצה. אני מאחלת שתהיה שנה של פריחה, של שקט ושל אהבת אדם.
