נקודת מבט מניו יורק
לעולם לא עוד
פולין, ישראל ומה שביניהן
מאת: ארן גולדפינגר י״ב3
(ארן כרגע מתגורר בניו יורק)
יש משהו מעט מוזר בלצאת למסע לפולין דווקא מניו יורק.
כמו שאתם יודעים, גדלתי בישראל, ובשנה האחרונה החיים שלי עברו לניו יורק. אני עדיין ישראלי, אני אפילו חלק מתנועת הצופים הישראליות בניו יורק ועדיין מרגיש מאוד מחובר למה שקורה בארץ, אולם, המרחק גורם לי להסתכל על ישראל לפעמים גם קצת מבחוץ.
עם התחושה הזו הגעתי הקיץ למסע לפולין של הצופים.
הגעתי מתנועת נוער בניו יורק, ופתאום מצאתי את עצמי עם בני ובנות גילי מכל רחבי הארץ. אנשים ממקומות שונים, מרקעים שונים, עם דעות שונות ולעיתים ממש מנוגדות.
וזה היה אחד הדברים הכי משמעותיים במסע. בתקופה שבה נדמה שכל ויכוח בישראל מיד הופך למחנה נגד מחנה, גיליתי שאפשר אחרת. אפשר לדבר על פוליטיקה, על המדינה, על יהדות ועל ישראליות, לא להסכים, אפילו ממש לא להסכים, ועדיין להקשיב ולכבד.
המסע הזכיר לי ששיחה טובה לא חייבת להיגמר בכך שמישהו ״ניצח.״ לפעמים דווקא השאלות שנשארות איתך אחר כך הן הדבר החשוב ביותר.
אולם בסופו של דבר מגיעים למקומות עצמם. אפשר ללמוד על השואה במשך שנים, לראות תמונות, לשמוע עדויות ולדעת את המספרים. אבל שום דבר לא באמת מכין אותך לעמוד במקום שבו זה קרה. לעמוד באושוויץ-בירקנאו, להסתכל מסביב, לא לראות את הסוף ולדעת שהאדמה שאתה דורך עליה הייתה מקום שבו בני אדם עשו לבני אדם את הנורא מכל זו תחושה שקשה להסביר.
וברגעים האלה ההיסטוריה מפסיקה להיות פרק בספר.
היא נהיית מקום ואנשים.
מבחינתי, דווקא שם התחיל החלק הכי משמעותי במסע: לא רק לראות את הזוועות, אלא לשבת אחר כך ולשאול מה הן אומרות לנו היום.
דיברנו על פוליטיקה, על אנושות, על יהדות, על ישראל, על כוח ועל אחריות. שאלנו איך בני אדם מגיעים למצב שבו הם מסוגלים לעשות דברים כאלה, איפה האחריות של אדם בתוך מערכת, ואיך אנחנו זוכרים את הסבל של העם שלנו בלי לאבד את היכולת לראות את הסבל של אחרים.
לא חזרתי עם תשובות פשוטות. להפך, חזרתי עם הרבה יותר שאלות. אבל אולי דווקא זה הדבר החשוב. לפני פולין, “לעולם לא עוד” היה בשבילי בעיקר משפט שקשור לזיכרון השואה. אחרי המסע אני מבין אותו יותר כדרישה מוסרית: לא רק לזכור מה קרה לעם שלנו, אלא דווקא לשאול איך אנחנו מתנהגים כבני אדם היום.
אחד הדברים שאני לוקח איתי הוא שהשיח שלנו חייב להתחיל מעובדות ומניסיון להבין, לא משנאה. אפשר לכעוס. אפשר להתווכח. אבל ברגע שאנחנו שונאים, אנחנו מפסיקים לראות את האדם שמולנו, משהו בסיסי נשבר.
דווקא בפולין הרגשתי חיבור חזק מאוד לישראל.
הגעתי כישראלי שחי בניו יורק, ובמשך כמה ימים הייתי מוקף בישראל מכל הכיוונים שוב: מבטאים שונים, ערים שונות, דעות שונות, ובכל זאת משהו משותף.
זה גרם לי להבין מחדש שהישראליות שלי לא תלויה רק במקום שבו אני גר. היא נמצאת בשפה, בזיכרון, באנשים, בוויכוחים ובאחריות שאנחנו מרגישים זה כלפי זה.
לצד כל הכובד היו גם האנשים. פגשתי במסע אנשים מדהימים. אנשים שהתחילו כזרים והפכו בתוך זמן קצר לאנשים שאיתם חלקתי רגעים מאוד משמעותיים. דווקא בתוך מסע שעוסק בכמה רחוק האנושות יכולה ליפול, הם הזכירו לי גם את הצד השני שלה: חברות, אכפתיות, הומור והיכולת של בני אדם להתחבר.
חזרתי לניו יורק שונה משיצאתי ממנה. אני חושב יותר על כמה קל לחלק את העולם ל“אנחנו” ו“הם”, על האחריות שלנו כחלק מחברה וממדינה, ועל המשמעות של להיות יהודי וישראלי היום.
מבחינתי, להיות ישראלי זה לא רק לאהוב את ישראל. זה גם להרגיש מספיק מחובר אליה כדי לשאול עליה שאלות קשות, לרצות שהיא תהיה טובה יותר ולדעת שדווקא בגלל העבר שלנו יש לנו אחריות גדולה לגבי העתיד שאנחנו בונים.
המסע לפולין התחיל כמסע אל העבר של העם שלי.
לסיכום, הוא הפך גם למסע אל ההווה שלי: אל היהדות שלי, אל הישראליות שלי, ואל האדם שאני רוצה להיות.
