מאת: דפנה מנור מנהלת התיכון

*הבוקר עצרנו בבית הספר במקביל למסע הלוויה של בני משפחת ביבס , התכנסנו יחד להורדת הדגל לחצי התורן*

משתפת אתכם בחלק מהדברים שנאמרו:

"ברגעים אלו ממש, מתחיל מסע הלוויה שימשך מספר שעות.

הבוקר הזה מחזיר אותנו לאותו בוקר,

בוקר שבת בה

נרצחו משפחות שלמות ,קשישים, נשים ילדים וטף,

חללים רבים נפלו בה ובמערכה כולה בהגנה על הבית.

עודד ליפשיץ, שירי אריאל וכפיר ביבס

לכבודם אנחנו עומדים כאן היום,

מורידים את הדגל הלאומי ונושאים מבט קדימה. זוכרים

וכואבים.

שירי אריאל, וכפיר ביבס לא היו לוחמים, 

לא היו אויבים,

רק אם שאהבה את ילדיה וילדים שכל חטאם היה שנולדו.

החטיפה, האימה, והרצח המזעזע שלהם הם 

*כתם על מצפון האנושות*

תזכורת כואבת לאכזריות.

שירי שגוננה בגופה,

אריאל שכבר החל להבין את העולם,

וכפיר התינוק שלא זכה לגדול..

הם הפכו *לסמל,*

סמל של כאב

סמל לאובדן שאין לו מרפא,

סמל לזעקה שאסור לה להידום.

סמל לכאב שאין לו שיעור,

סמל לזוועות הטרור ולפגיעות החפים מפשע.

סמל לא רק לאבל ולזיכרון,

אלא גם למחויבות שלנו לעתיד בטוח יותר.

הם לא יהיו רק שמות בהיסטוריה –

הם יהיו קריאה שלא ניתן להשתיק לצדק,

*נרים את הראש* למרות הכאב,

מתוך זיכרון ומחויבות.

נרים את הראש ונבטיח שילדים יוכלו לגדול בביטחון,

נרים את הראש כי זו הדרך שלנו לחיים בחברה מתוקנת

נרים את הראש גם אל עבר דור העתיד—אתם, הנוער.

בידיכם היכולת לקחת חלק בשיקום החברה שלנו

ולעצב חברה טובה וצודקת יותר מתוך תקווה ואמונה

שיכול וצריך להיות כאן טוב יותר.

נרים את הראש ונזכור כי השקעה בכם היא השקעה בעתיד

כולנו.

*משפחת הכפר הירוק תמשיך לפעול להשבת כל החטופים, אנו נושאים תפילה להחלמת כל הפצועים ולשובם של לוחמי וחיילי צה"ל בשלום.*

תהא נשמתם של בני משפחת ביבס צרורה בצרור החיים.