ראיון עם דפנה מנור מנהלת תיכון הכפר הירוק

ספטמבר 2024 –מאת: וארי בזבלוק י"א 13

כשהגעתי למשרדה של דפנה, סיפרתי לה שאני מעריכה את ההזדמנות לפגוש
אותה ולראיין אותה ביום זה. אנחנו נמצאים בתקופה מאתגרת ולא פשוטה כלל, ואני מודה
על אפשרות זו. כשדברים כאלו קורים בחוץ, אנו מתחילים להבין את ערכם של הדברים
הפשוטים, שהם למעשה אינם מובנים מאליהם. אין לנו ברירה אלא להמשיך להפיץ טוב
ולצמוח מתוך הקושי.

דפנה מהווה דמות חשובה עבור הכפר הירוק ותרומתה רבה ומשמעותית. כעת
נוכל לדעת יותר עליה ועל העשייה שלה.

"בהמשך למדתי גם אדריכלות, אבל הלב לקח אותי לחינוך. עשיתי הסבה
ולמדתי חינוך, למדתי הוראת ספרות והיסטוריה, ולאחר מכן המשכתי למנהל חינוך. אני
למעלה מ 20 שנה בכפר. הגעתי לכאן לאחר שעבדתי במחוז אחר מספר שנים ומיד נשבתי.
הגעתי לכפר בפעם הראשונה כמורה מחליפה לספרות. נדהמתי למה שקורה בפנים, כי עד אז
הכרתי את הכפר רק מחלקו החיצוני, מהחומות של איילון.

אני זוכרת שבתור מורה חדשה ביום הראשון בכפר ביקשתי להיכנס למנהל
הכפר, והמזכירה שלו אמרה לי שאני יכולה להשאיר פתק. השארתי פתק, על כך שהיום זה
היום הראשון שלי בכפר הירוק וכל דבר שאפשר לעשות כאן, אני מוכנה לעשות. היה לי
תינוק בבית, אבל הייתי מוכנה לצאת לעבודה ולעשות כל דבר שאפשר בתחום החינוך,
ונשבתי בקסם המקום."

"יש לי שלושה ילדים, הילה עומר ואסף. הבן הצעיר שלנו בוגר הכפר
משרת היום בחיל הים. הבן האמצעי, עומר, הוא סטודנט לרפואה, והילה עוסקת באסטרטגיה
ושיווק.

למדתי בתיכון "שרת" בפרדס הגדוד בנתניה למדתי פיזיקה ,
אופטיקה וצילום." מספרת דפנה.

מהו הדבר שמייחד את הכפר הירוק, שכה הערכת
כשהגעת לכאן? מה מבדיל אותו משאר המקומות ששהית בהם לפני כן?

אני חושבת שהעובדה שאנחנו כפר נוער זה הדבר הייחודי, השילוב של הפנימייה
והאפשרויות שאנחנו פותחים לילדים שגרים באיזור, יחד עם החקלאות והקרבה לטבע יוצרים
משהו הוליסטי ופתוח.

תמיד ראיתי את עצמי חיה במקום שהוא קרוב לאדמה. לא במקום גבוה של
בניינים, ולא בעיר. נכון, אנחנו במרכז תל אביב, אבל אנחנו עדיין זוכים  לחיות בפיסה של שמורת טבע.

מה היה המקצוע שהכי אהבת ללמוד בבית הספר
כשהיית ילדה?

המקצוע האהוב עליי היה "תנועת הנוער". הייתי מאוד ריאלית
ומחוברת ללימודי הפיזיקה, זה עניין אותי ברמת הסקרנות על העולם, שאלות על העולם.
למדתי גם צילום ואופטיקה, וזה החלק הקרוב יותר למשיכה שלי לתחומי האמנות והרוח.
אני באמת מוצאת את עצמי מתעניינת בשלל תחומים, שבשנים האחרונות החלק של מדעי הרוח,
הספרות והאמנות, היו דומיננטיים, לפחות כאן בהוראה בכפר, כשלימדתי ספרות.

אבל הייתי נערה מאוד פעילה בתנועת הנוער, זה היה התיכון שלי, כי בזמנו
למדנו בתנועת הנוער. קראנו ספרים, נבחנו… בעצם למדנו ולימדנו, וקיימנו תהליכי
למידה שהיום אני מבינה אותם, שכבר שם רכשתי את היסודות ואת ההבנה – מה זה להעביר ערכים
וידע למישהו אחר. בעיניי, להיות בתנועת הנוער זו הייתה חוויית חיים, זה היה יותר משמעותי
מהתיכון שלי.

הלמידה, התשוקה ללמידה והתשוקה להעביר ידע לאחרים ולהאמין במה שאני
לומדת ומלמדת, התחילה שם בגיל 14.

הזכרונות שלך משם והחוויות שלך שם היו מעין
מקור לתשוקה שלך, להוראה ולעבודה עם תלמידים?

כן. אני חושבת שבילדות ובגיל הנעורים נטמעים בזהות שלנו מרכיבים שמאוד
משפיעים על המשך החיים שלנו. זה מתחיל הרי מגיל לידה, ובבית הספר יש לנו את
האפשרות ליצור מרחבים של עיצוב זהות, שהיא פתוחה ומאפשרת, ונמצאת בדיון פנימי של
הלומד, בוחנת את המציאות מכמה שיותר היבטים. לכן אנחנו כאן בבית הספר מנסים לפתוח
כמה שיותר את האפשרויות. לפחות, זה מה שאני מנסה לעשות.

באילו דרכים את מנסה לעשות זאת?

אני מאוד רוצה לשלב בתיכון כמה שיותר שלנו בחירה. אני חושבת שלבחור
מסלול, לבחור מגמה, לבחור פעילות, לבחור שיעור ולבחור מקום להתנדב ולתרום בו  זה משהו שמאפשר ללומדים, גם אם הם מבוגרים וגם
אם הם תלמידים, לחזק את מה שהם באמת מבינים שנחוץ להם.

מרחב  ההזדמנויות שבהם כל אחד
מאיתנו, בקהילה שלנו, מתבונן לתוך עצמו, אלו שלבים הכרחיים בהתפתחות. אם אנחנו לא
עוצרים ומסתכלים – מה אני חושבת על זה? מה הדילמה שלי ביחס לזה? מה זה יוצר בי?
איזה אמונות זה מעלה בי? אילו ערכים זה מחדד לי, או למה אני מתנגדת? אלו תהליכים
של עיצוב זהות.

הכפר הוא מקום שמאוד מאפשר הרבה ביטוי עצמי.
איך לדעתך ניתן לאפשר עוד יותר ביטוי עצמי והבעת דעות ורעיונות, בקרב התלמידים
והמורים, וקהילת הכפר הירוק בכלל? כיצד ניתן לפתח את יצירתיות התלמידים?

אני שמחה שאת שואלת על יצירתיות, אני כל הזמן חושבת על כיוונים חדשים
ובמות להתפתחות של הדבר הזה בדיוק. השנה אנחנו מאפשרים וידיאו-ארט בכניסה לתיכון.
שיהיה אילם, ושתהיה בו נראות וביטוי של תלמידים, צוות, הנהלה, בכל נושא. נושא
אקטואלי, נושא לימודי, נושא אומנותי, ותלמידים כמובן יוזמנו להעביר לשם תכנים.
אנחנו נעשה זאת דרך מנהיגות הנוער. אז זאת במה אחת שראיתי לנכון לאפשר לכל הקהילה.
בנוסף המסך גדול במסדרון הוא חידוש בעיניי, אני חושבת שכשאנשים רואים ויזואלית את
המתרחש, יותר קל להם להבין ולהתנהל, והדברים צריכים להיות מאוד ברורים ושקופים.
לכן, המסדרון המרכזי יתן מענה לא רק לסדר היום אלא גם לתכנים ולפעילויות. אני
מקווה שאנחנו נצליח לעשות פה גם תהליכים שמובילים לשינויים בהבנה של דברים, אפילו
בתודעה.

זה משהו אפקטיבי שאני רוצה שפשוט יקרה. לפעמים, אנשי החינוך מאמינים בתהליכים
ארוכי טווח, אני גם אוהבת לראות תוצאות מיידיות בדברים.

 דפנה 12 שנים בתחום הניהול בכפר הירוק, ומתחילה השנה את השנה השלישית של

ניהול התיכון לאחר תשע שנים של ניהול חטיבת הביניים.

"הרגשתי שמאוד חשוב לי להתפתח עם התלמידים שמסיימים את החטיבה.
לראות אותם וללוות אותם גם בשלב הזה שהם עוברים. לכן עשיתי את המעבר ופיניתי מקום
לאחרים בשרשרת הניהול." מספרת דפנה על בחירתה לעבור
לנהל את התיכון.

"אני מאחלת לכל איש חינוך לזכות בחוויה החינוכית שאני חווה. היום
המצב הוא שחסרים מנהלים, שאנשים לא חושבים שלנהל בית ספר זה תפקיד קשה מידי/חשוב. מבחינתי
לנהל בית ספר זה אחד התפקידים המשמעותיים בשירות הציבורי, כי זו לזכות להיות שותף
או שותפה בעיצוב של דור ולעתיד המדינה שלנו. לדאוג, ולהיות על המשמר שאני קרובה אל
הדברים הנכונים שאני חושבת שצריכים לקרות ושאני יכולה לעזור בניווט שלהם. לא לשלח
אותם לרוח, ש "יקרה מה שיקרה", כי יש טכנולוגיות, ויש כל מיני תהליכים
ותמורות אוניברסליים שמשנים לנו את העולם, שזה בסדר, אבל לי חשוב להיות בקצב
השינוי. גם לשמור אותו, וגם ללמוד אותו."

"הנושא של הבינה המלאכותית מאוד מעניין אותי. אני לומדת אותו,
הוא חשוב לי. אני עסוקה, קצת יותר מללמוד את הטכניקה, בשאלות המוסריות שזה מעלה.
זה תחום מאוד מעניין, ואני רוצה מאוד להכניס אותו לתוך הערכים החינוכיים של הכפר. "

האם התחלת לשלב את נושא הבינה המלאכותית
בלמידה? כיצד את מעודדת ומפתחת את זה?

כן. יש מורים שמשתמשים בבינה המלאכותית, יש תלמידים שעושים שימוש בה. אנחנו
נעשה פיתוח מקצועי השנה בקרב המורים והצוות בתחום של בינה מלאכותית.

זה בתהליך, אבל אני מאמינה שכל מורה יכול לפרוח מכל למידה שהוא חווה
ולומד, שלמורים יש יכולת לימודית מאוד גבוהה, ושבצוותים המקצועיים הם יגיעו ביחד
כצוות לדברים מאוד מעניינים. יש כבר שימוש בבינה מלאכותית בכפר.

ארבע השנים האחרונות היו מפתיעות ולא
פשוטות. כמעט שלוש שנים של קורונה, לאחר מכן הפגנות, ועכשיו מלחמה. אנו לומדים
להתמודד עם זה כקהילה.

מה היה הכי קשה לך בתקופה הזו ואיך התמודדת
עם זה? אילו פתרונות מצאנו כבית ספר, וכקבוצה?

ראשית יש לנו מזל שאנחנו קהילה. השייכות לקהילה מחזקת, זה חוסן מרכזי
שלנו. הדבר הנוסף הוא שארבע השנים האחרונות היו באמת מעין מדרון תלול של קפיצות
ממשבר למשבר, עם דברים שגם אנשים מבוגרים לא דמיינו שיכולים לקרות. היום כשאנחנו
מסתכלים על הקורונה בפרספקטיבה לאחור, אני מבינה שזה היה קלי קלות. כשעבדנו
בקורונה הייתי מנהלת בחטיבת הביניים, הייתי בתחושה שזה רק ההקדמה, ושניתנת לנו
האפשרות להתכונן למשהו שיכול להיות יותר קשה מהקורונה. לכן בתקופה הזאת של הקורונה,
אני חושבת שהיכולות של ההתמודדות שלנו עלו, התחסנו  ופרצנו כל גבול אפשרי של יצירתיות.  עשינו דברים מטורפים – כנסים, הגעה בלילה לבית הספר…
ומה לא. "מדליקים את האור"… אלו דברים שכמידת ההשקעה כמידת התמורה
וההתפתחות. אני חושבת שבקורונה אנחנו התכוננו לבאות, והתחזקנו, ולמדנו לעבוד יחד
והכרנו אחד את השני ובכוחות של הקהילה שלנו.

עכשיו במלחמה עברנו משבר מאוד גדול עם החניכים שלנו, עם יפתח ויונתן
קוץ, ועם הבוגר שלנו שנפל, עדי מאלכ חרב. לי הכי קשה ההתמודדות של האבל. זה הכי
קשה. אין דבר יותר קשה מזה, עם כל השאר, יש לנו את הכוחות להתמודד. ההתמודדות של
האבל היא משהו שגדלתי בתוכו, אני באה ממשפחה שכולה וגם אם אני יודעת להתמודד זה
עדיין הדבר המאתגר.

"אנחנו נדע לעלות מעל זה", היא אומרת.

"בקורונה ראינו כמה קשה לנו וכמה רע לנו וכמה אנחנו בודדים, ועברנו
את זה. עכשיו יש עוד משבר ואני בטוחה,, שאנחנו נתאושש מהמשבר, ושזרעים ינביטו,
ואנחנו נחזור ונצמיח את החיטה שוב, כמו שבכפר הירוק עשינו במשך שנים.

לקחנו לפתיחת השנה את השיר:

'שדה הקרב יהפוך לשיבולים

זרעי תקווה ינביטו, יטפסו אל הגבהים.'

ככה אני רוצה שנפתח את השנה. אנחנו ננביט פה זרעים של תקווה, וביחד
נטפס אל הגובה. אני פשוט מרגישה את זה בכל רמ"ח אבריי, שזה 'כן'. אין סיכוי
שלא. זה התפקיד שלנו, לא להיות אופטימיים, אלא להיות מלאי תקווה. ההבדל בין תקווה
לאופטימיות, הוא שבתקווה יש את הרכיב האקטיבי. בכדי לצמוח צריך לעשות. באופטימיות
יש רק מחשבה על הטוב, שיהיה טוב, וזה קצת לא מספיק."

תוכלי לספר על שותפות ההורים לעשייה בבית
הספר? גם אם אינם מבקרים בכפר בתדירות גבוהה כמו התלמידים או הצוות החינוכי, הם
חלק מהקילה.

ההורים הם חלק בלתי נפרד מהקהילה, אנחנו רואים בהם כמובן חלק בלתי
נפרד. הם אוכלוסיית היעד שלנו יחד עם התלמידים, ואנחנו כולנו יחד מרכיבים את קהילת
הכפר הירוק. יש לנו הורים גם ותיקים וגם חדשים שהם מאוד מאוד פעילים, מאוד עוזרים
לכפר ומאוד תומכים בכפר, מאוד שותפים להתפתחות של הכפר. אנחנו באמת רואים בהורים
שמסייעים לנו משאב שהוא נכס. הם שותפים להרבה מאוד דברים גדולים שקורים כאן בכפר.
יש לנו הורים ותיקים שנמצאים שנים רבות במנהיגות הורים.

איך לדעתך ניתן לאפשר מעבר חלק יותר
מהחטיבה לתיכון?

בשנתיים האחרונות ראיתי את ההמשך לתיכון מהחטיבה, ואני מדגישה שזה
המשך ולא מעבר. אני חושבת שהילדים באמת ממשיכים פה באותו הכפר. אנחנו כל החיים
חווים מעברים ויודעים להתמודד איתם, ולחינוך יש תפקיד במעברים. הצוות הייעוצי
והטיפולי גם תומך בזה ונותן את עצותיו. אני חושבת שההבנה מאין הילדים באים ולמה הם
זקוקים מאוד עוזרת לשכבות. אני מקווה שכל מי שהגיע לכיתה י הרגיש שהוא בסך הכל עבר
בניין. צריך לזכור שהתלמידים כקבוצה מגיעים כשהם מכירים אחד את השני ופחות את
הצוות החינוכי והמורים.

האם יש מורה שלימד\ה אותך בילדות, או איש
או אישה שהם מהווים השראה בשבילך, בעולם החינוך?

המחנכת שלי בכיתה ו', קראו לה נוגה. היא הגיעה מהקיבוץ אל העיר,
והביאה מרכיבים חינוכיים שהיו לומדים בקיבוץ והיו חדשים לנו מאוד כילדים. היא
פתאום הקשיבה לנו. פתאום הרגשנו שיש מי שאפשר לדבר איתו בבית הספר. השנים הראשונות
בבית הספר היסודי היו מאוד נוקשות, מאוד מסורתיות. עמדנו במסדר בוקר, העמידו אותנו
לקרוא בפני כולם… זאת הייתה גישה שפחות רואה את צרכי הפרט.

למדתי בבית ספר יסודי בנתניה, בית ספר "בארי", והיו בו
אנשים מקסימים, הם היו כולם אנשים טובים וערכיים. הם ראו את תפקיד בית הספר בצורה
אחרת לחלוטין. יש הרבה דמויות שהם מורים שהשפיעו עליי. למשל, שתי המורות שלי
למתמטיקה מבית הספר היסודי, שזה כבר היה חטיבת ביניים כי למדנו מא' עד ח'. מרים
ושלי, הגיעו לארץ מאירופה לאחר המלחמה היו באושוויץ ובמקום ללמד אותנו מתמטיקה סיפרו
לנו סיפורים מהשואה. הרבה משיעורי מתמטיקה הן היו אומרות "בואו ילדים, נספר
לכם". זה לא פגע במתמטיקה, האמינו לי. הכל היה בסדר. להפך, הקשר איתן, ההבנה
והתפיסה הזאת שאין לנו מקום אחר, רק כאן, מאוד מאוד זורמת לי בדם בזכותן. אני לא
בת של שורדי שואה, אבל אני ינקתי חינוך של הדור שהגיע משם. זה מה שקיבלתי. היום
מאוד מקובל לומר שיש מחשבות לגור במקום אחר, כשאני שומעת את זה אני מרגישה רחוקה
מהתפיסה הזאת.

האם חשוב לדעתך להעלות ולקדם את נושא
החקלאות?

השנה הקמנו מרכז לחינוך חלקאי בכפר הירוק. הנושא הסביבתי והחקלאי נמצא
בחזון הכפר הירוק בצורה מאוד ברורה. אני מאמינה שהמרכיב של הקיימות הוא חלק בלתי
נפרד מההתפתחות של אדם, ושאם אנחנו לא נבין ונדע על כל הנושא של המזון , היחס
לבעלי החיים והאקלים בצורה ברורה, ונלמד את עצמנו ואת הדור הבא איך נכון לחיות נכון
על הכדור, אז אנחנו נהיה בבעיה. אין לנו ברירה אלא לחנך לזה, ואנחנו בכפר הירוק
הנחנו את זה בחזית סדר היום. כמובן שכל הנושא של חקלאות מדייקת וחקלאות מתקדמת
תיכנס ללימודי התיכון, גם בעבודות חקר, גם בעבודות גמר וגם בתהליכים החינוכיים
בתוך שיעורי החינוך, ניתן לנושא הזה יותר מקום.

זה יהיה גם חלק מהפיתוח המקצועי של המורים. השנה הקמנו מרכז פדגוגי
בתיכון. הוא מורכב מכמה אנשי צוות חדשים שנכנסו לתפקידים, והוא ידאג לפיתוח
המקצועי של המורים, ויאפשר למורים להיות קהילת מורים לומדת. כשהמורים לומדים
ומתפתחים, כמובן שהמטרה היא תמיד תוכניות הלימודים וההתפתחות של ההוראה והלמידה
בבית ספר. זאת אומרת שאנחנו עשינו כאן מהלך חדש, אחת המטרות המרכזיות זו הלמידה
יחד עם הערכים. אנחנו בוחנים איך אנחנו משלבים את הדברים ועושים אותם מותאמים יותר
לתקופה הזאת, ומאפשרים לילדים גם לבחור וגם ללמוד בצורה עדכנית למה שקורה היום, ובעיקר
לחשוב קדימה על החברה והמוסר, כשכל זה ביחד נקרא חינוך בישראל.

אילו ערכים, לדעתך, הכי חשוב להנחיל בקהילת
הכפר הירוק?

סולידריות, ערבות הדדית, אהבת הארץ, וכמובן שהערכים הדמוקרטיים; אנחנו מוסד חינוכי ליברלי ואנחנו פתוחים לכל
האוכלוסיות בחברה הישראלית.

תודה רבה לדפנה מנור מנהלת תיכון הכפר הירוק על ראיון מעניין ומרגש.