מאת: יהונתן קינן אברמוב יא׳5

 את השנה הנוכחית אנחנו מתחילים בצל מלחמה, במציאות קשה ומעוותת. 101 חטופות וחטופים בשבי, אי ידיעה על גורלם של חלק מהחטופים (ביניהם תינוק וילד), אינספור חיילים ואזרחים הפצועים בגוף ובנפש, אינספור מפונים מהצפון ומהדרום ואינספור משפחות שכולות ואבלות. אחת הסיבות לקושי הגדול שאנחנו כפרטים וכחברה מצויים בו, היא חוסר הוודאות – מתי יוכלו תושבי העוטף לשוב לבתיהם? מתי יוכלו תושבי הצפון המפונים לשוב לבתיהם? האם המצב בצפון הארץ יסלים עוד יותר והמלחמה תלך ותתרחב? עוד כמה זמן תמשך הלחימה? ומתי יישובו החטופים החיים והמתים לחיק אוהביהם ולקבורה? ובין כל הדאגות הגדולות, גם דאגות קטנות-גדולות שלנו: מתי יפסיקו עיצומי ארגון המורים? 

 המצב המדיני והבטחוני מחשיך עיניים ומייאש, אבל בימים אלה אני מצליח לשאוב תקווה והשראה בעיקר משתי דמויות: עידן עמדי ואמברואז פלרי.

 עידן עמדי נפצע קשה בלחימה בעזה לפני כחצי שנה. באותה תקרית שנפצע איבד שניים מחבריו הלוחמים (שהיו גם פקודיו), עקיבא יסינסקי ז״ל וגבריאל בלום ז״ל. בנאומו הראשון מאז שנפצע, ספד לחבריו, קרא לממשלה להחזיר את כל החטופים ודיבר על הקשיים שהחיילים הפצועים בשיקום עוברים. בנאום שלו הדגיש את הערכים הבסיסיים ביותר של קדושת החיים וערבות הדדית. נאומו המרגש נותן לי תחושת תקווה לאפשרות לשיקום וליכולת שלנו כפרטים וכחברה לבנות פה יחד – עתיד טוב יותר. עמדי אמר בנאומו: ״גופי ונפשי אומנם נפגעו, אבל רוחי חזקה מאי פעם. אני עוד אשוב ליצור, אני אשוב לשיר, אני אשוב לשחק״. זוהי תזכורת לכולנו על הכוח שיש לרוח האנושית, גם בתקופות הכי חשוכות.

 דמות נוספת שממנה אני שואב תקווה היא אמברואז פלרי.  במהלך הקיץ קראתי את הספר ״עפיפונים״ מאת רומן גארי. הספר עוקב אחר נער צרפתי מנורמנדי בשם לודו, ומערכת היחסים שלו עם לילה, נערה פולניה שבה הוא מאוהב. העלילה מתרחשת בתקופת מלחמת העולם השנייה. אמברואז פלרי, דודו של לודו, מגדל את לודו ויוצר עפיפונים. כמו התקופה שבה אנו חיים, לודו ואמברואז חיו גם בזמן מלחמה. לאורך הספר כאשר ללודו נראה שהוא אינו מסוגל עוד להתמודד עם הכיבוש הנאצי של צרפת, ועם געגועיו לאהובתו לילה ולצרפת הישנה, דודו אמברואז תומך בו ומעניק לו תקווה וכוח. אמברואז מטיס עם לודו עפיפונים, שמהווים מטאפורה לתקווה ולרצון בחיים טובים יותר. אמברואז קורא לרצון הזה: ״המרדף אחר תכלת השמיים״. כל עפיפון מסמל דבר שונה בעיניו: תקווה, געגוע, מרד, אמונה, אהבה ועוד.

 משתי הדמויות הללו אני שואב תקווה לבנייה, לתיקון ולאיחוי. אני מאחל לנו לקראת השנה שלפנינו, שבתור חברה לא נאבד תקווה, נמשיך להאמין ביכולת שלנו יחד לחזק את הרוח האנושית ולעמוד במחוייבות שלנו להחזיר את כל החטופים הביתה. כפרטים אני מאחל לנו לא לשכוח את ״המרדף אחר תכלת השמיים״.