מאת: יעל צמרת י"ב 2

ביום חמישי, 6.6.2024, תלמידי שכבת י"ב עטו גלימות כחולות, חבשו כובעים, וחצו את קו הסיום. מחזור ס"ט התמודד עם קורונה, סגרים, מבצעים, מלחמה, וכעת הגיע לפסגה, קצת תשוש מן המסע בדרך אליה, אך בעיקר מחוייך, צופן בליבו התרגשות מהצפוי בעתיד לבוא. 

טקס הסיום הייחודי כלל בין השאר שטיח אדום, עליו צעדה כל כיתה עם מחנכה כלאחר כבוד, שלל נאומים של תלמידים ומנהלים, ריקוד זוגות שכבתי, וכמובן את המנון הכפר ואת זריקת הכובעים המסורתית לאוויר יחד עם הקריאה המפורסמת "שמיניות".

בין משתתפי הטקס נאמו הוריו ואחיו של הראל הנר ז"ל, תלמיד השכבה, והעניקו פרס על-שמו עבור הצטיינות חברתית לשני תלמידים שבלטו בעשייה ונתינה לזולת. 

אני מרגישה שאחד הערכים המרכזיים המשותפים לתלמידי השכבה הוא נתינה. התלמידים ציינו בטקס שלל פעילויות שכבתיות ואישיות שסבבו ערך זה; כגון הקמת חמ"ל חקלאי, איסוף ואריזת תרומות, קטיף שכבתי כסיוע לחקלאים בהתנדבות, ועוד. מחזור ס"ט מאופיין ברוח הזו שעוטפת את תלמידיו, רוח העשייה והנתינה, הדאגה לאחר והאמפתיה העמוקה. ואני מקווה שזה מה שנשאיר מאחור, שזה מה שיזכר מהשכבה שלי. 

מהכפר הירוק לא נפרדים, גם אם ב-1 בספטמבר בשנה הבאה לא נצעד בשעריו, הוא יצעד לצידנו בהמשך דרכנו. לא נפרד מרוח הכפר, מהטווסים, מהשטחים הירוקים, מנשפי הפורים, מהמורים, מהתלמידים, מהמשק, מהטיולים השנתיים. כל אלו ילכו איתנו, הם שהרחיבו את ליבנו וכעת נהיו חלק מפעימותיו, ויהוו זכרונות ליבה עבורנו, שתמיד יישארו בנו, שלא יישכחו לעולם. חלק מהיותנו מי שאנחנו, מי שגדלנו להיות, מי שהכפר הירוק חינך בחיקו ושעל ברכיו גדלנו והתפתחנו, למדנו להיות אנשים, לא רק בני אדם. למדנו ערכים, למדנו הצלחה ולמדנו נתינה. עשייה. התנדבות. למדנו כבוד. למדנו משפחה.

אני רוצה לאחל לחבריי לשכבה, קרובים ורחוקים, כאלו שהחלפנו מבטים מהירים במסדרון בהנהון ובחיוך וכאלה שישארו גם לכל החיים – קחו איתכם את עצמכם, את מי שאתם, עגנו את דמותכם שעוצבה בין כותלי הכפר, וזכרו מי אתם, מאיפה באתם, וקבלו את מי שאתם הולכים להיות, תנו לעצמכם להשתנות, ותנו לעצמכם להשאר אתם, עוד קצת ילדים, עוד קצת בתיכון. ובהצלחה בכל אשר תשא הרוח, בשנת שירות, במכינות, בצבא, בשירות לאומי, בהמשך דרככם. גם כשיתפצלו דרכי תלמידי השכבה, שישבו כל יום בין אותם הקירות, לכל קצוות הארץ ומחוצה לה, תמיד יחכה להם מקום בליבו של הכפר. הוא תמיד יהיה מקום מוכר, בית. "גם אם עוד אמשיך ללכת, את רוחו אשא איתי".

מילים שהקראתי בטקס אשר חתמו את דבר התלמידים:

"חִטָּה הִיא סוּג בְּמִשְׁפַּחַת הַדְּגָנִיִּים, הַכּוֹלֵל מִינִים מתורבתים חֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר כמקור מָזוֹן בְּסִיסִי לְאָדָם.

עֲבוּרִי חִטָּה הִיא שֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם.

בְּכָל שָׁנָה בִּסְתָו כָּל בֵּית הַסֵּפֶר לוֹבֵשׁ לָבָן. כָּל אֶחָד אוֹחֵז בְּחֹפֶן זְרָעִים בְּיָדוֹ.

צוֹעֲדִים יַחַד עֲטוּפִים בַּחֲגִיגִיּוּת לִשְׂדֵה הַחִטָּה

וְזוֹרְעִים אֶת הַזְּרָעִים.

וְהַחִטָּה צוֹמַחַת.

וְשׁוּב, עַד לְקָצִיר הַבָּא.

כָּךְ עָבְרוּ חָמֵשׁ שָׁנִים.

הַשָּׁנָה לֹא הִתְקַיֵּם אֵרוּעַ שְׂדֵה הַחִטָּה.

הוּא הֻחְלַף בִּשְׂדֵה קְרָב

וְלֹא לָבַשְׁנוּ לָבָן. לֹא אָחַזְנוּ בְּחֹפֶן זְרָעִים, לֹא זָרַעְנוּ אֶת הָאֲדָמָה וְלֹא הִשְׁאַרְנוּ מָה לִקְצֹר.

אֲבָל בְּכָל זֹאת הִשְׁאַרְנוּ בַּכְּפָר:

כְּשֶׁנַּבִּיט לְאָחוֹר עַד כִּתָּה י"ב

נֵדַע שֶׁבְּכָל עֵת זָרַעְנוּ יוֹזְמוֹת שֶׁהִשְׁאַרְנוּ לְתַלְמִידֵי הַשְּׁכָבוֹת שֶׁתַּחְתֵּינוּ

וְשִׁבֳּלִים זְהֻבּוֹת שֶׁל הַכָּרַת תּוֹדָה לְכָל מוֹרֵינוּ וּמֹרוֹתֵינוּ

וּמָסֹרֶת שֶׁהָיְתָה לְפָנֵינוּ תַּמְשִׁיךְ גַּם אַחֲרֵינוּ

וַחֲוָיוֹת, וְזִכְרוֹנוֹת,

וּבְמֶשֶׁךְ שֵׁשׁ שָׁנִים

הַכְּפָר אָחַז בְּיָדוֹ בְּחֹפֶן זְרָעִים וְזָרַע, וְהַשָּׁקָה, וְטִפֵּחַ, וְגִדֵּל, וְחִנֵּךְ, וְטִפֵּל

וּמֵעַתָּה וָאֵילָךְ, בְּכָל אֲשֶׁר נֵלֵךְ

עֲתִידֵנוּ יִהְיֶה שָׁזוּר בַּכְּפָר בִּהְיוֹת הוּא עֲבוּרֵנוּ – עָבַר

וְנִזְכֶּה לִקְצֹר אֶת הַחִטָּה שֶׁזֶּרַע בָּנוּ.

כָּךְ יֵלֵךְ אִתָּנוּ לָעַד."