ראיון עם מנהלת בית הספר נעמי אלישיב

מראיין ועורך: מאור שחורי

כיתה:  י"א/3

מנהלת בית הספר השש־שנתי בכפר הירוק, נעמי אלישיב, נושאת כותרת זו עימה כבר עשור. לנוכח פרישתה לגמלאות לאחר שנים רבות של עשייה חינוכית, הייתה לי הזכות לערוך איתה ראיון קצר.  

נעמי היא מנהלת ואשת חינוך אשר ערכי אהבת אדם, אהבת הארץ יחד עם ערכי מצוינות ושאפתנות פועמים בה. כשנתבקשה בראיון להמשיג את המילה "חינוך" לפי השקפתה, היא השיבה: "אִפשוּר והומניות." אני רואה בתשובה זו את תמצית הכפר הירוק – המקום המחבר בין המצוינות הלימודית למצוינות החברתית.  

"מתי הגעת לכפר הירוק? מה הסיבה שבחרת לבוא לכפר הירוק?" שאלתי אותה. ראשית: "הגעתי לכפר הירוק בשנת 2000. הגעתי כי המנהלת לשעבר, עליזה בשור, וסיסקו, חיפשו לפתוח כיתת מחוננים. לא אישרו להם, ואז בעצם סיסקו ביקש ממני לפתוח פה שיעורי בחירה אחר הצוהריים למחוננים ומצטיינים. וכך התחלתי את העבודה פה." היא אמרה. "יחד עם סיסקו הלכנו וכיתתנו רגלנו במסדרונות משרד החינוך כדי שיאשרו לנו לפתוח כיתת מחוננים ואז כשהיא נפתחה ביקשו שאחנך, הייתי ללא תעודת הוראה רק עם תואר שני בביולוגיה מולקולרית – הסכמתי. מאוד אהבתי את התחום הזה של הוראה למחוננים וילדים מוכשרים – וכך התחלתי ללמד ב-2004." היא השיבה. 

כששאלתי אותה האם היו פרויקטים פדגוגיים או חברתיים שהציעה או הובילה, היא ענתה בצניעות: " היו וודאי, הרבה. אבל זה לא נכון להגיד. הפרויקטים וכל מה שקורה פה הוא בעצם בשותפות של הרבה אנשים – ממנכ"ל הכפר למנהלי החטיבה והתיכון, ביחד אנחנו חושבים וביחד אנחנו מובילים. בעשר השנים האחרונות בית הספר כל הזמן זוכה להצלחה מאוד גדולה פדגוגית וחברתית. בכל הפרמטרים. אז אני חושבת שיש לי איזה שהוא חלק." היא ענתה. 

"אחד הדברים שאני גאה בהם זה 'הכטב"מים'." היא התחילה לספר. "מפני שזה היה רעיון של הילדים שהם היו רק צריכים מבוגר שיעזור להם להצליח מבחינה בירוקרטית מול המפמ"ר ומול משרד החינוך. נורא אהבתי לעשות את זה כי זה בא מהם ועשיתי את התפקיד שהייתי צריכה – רק את הדבר הקטן הזה כדי שזה יתקיים, אבל זה בא מהילדים וזה 'שוֹס', בעיניי זה משהו נחמד." היא סיפרה. 

"האם את יכולה לעמוד על מהו סוד הקסם של הכפר הירוק?" שאלתי. 

"נתחיל הוליסטית, יש פה משהו באנרגיות שעובד טוב. משהו במרחב. הרבה אנשים שנכנסים אומרים: 'מה הולך פה?'. אתה מרגיש את זה באוויר. אני חושבת שאוכלוסיית המורים והילדים מאוד מיוחדת, מאוד מכילה, 'על רמה גבוהה' – אין אלימות, יש כבוד, מה צריך יותר מזה?" היא ענתה.  "פשוט יש את הפלטפורמה בשביל להצליח – אז כולנו מצליחים – הילדים, אנחנו המבוגרים. יש את הפלטפורמה הזאת של דרך ארץ, של שלווה, של אנרגיה חיובית."  היא המשיכה.  "זה ככה. אני זוכרת גם כשנכנסתי, אמרתי: יואו ממש נחמד כאן, משהו עושה לי טוב בגוף. למרות שאני באה מהמדע, ואני ממש מאמינה בזה, יש משהו שכן משפיע על הגוף ועל הנפש." היא הסבירה.  

השנה הזו הייתה עמוסת מהמורות, שנה שלא ציפינו וייחלנו שתבוא. על כן, חשוב היה לי לשמוע מנעמי מהו, לדעתה, תפקיד בית הספר מאז שבעה באוקטובר. והיא השיבה: 

"שאלה מאוד לא פשוטה. קודם כל, כקהילה, לחזק אחד את השני כי זו תקופה נורא קשה וצריך לחזק אחד את השני. ו-ב', להיות דוגמה ומופת לשמירה על צלם אנוש ועל אנושיות כי אנחנו יורדים נורא נמוך כבר. זה כאילו 'בייסיק' אבל 'הבייסיק' הזה הולך ונעלם." היא אמרה. "אז אני חושבת שקודם כל זה, למרות שאנחנו בית ספר ברמה נורא גבוהה, אנחנו באמת מעל 'הבייסיק', אבל משהו במדינה הזו אבוד… אני מתנצלת שזו המדינה שאני נותנת לכם עכשיו לטפל בה, חשבתי שתקבלו קצת יותר, שרביט קצת יותר מוצלח להמשך." ענתה מצטערת. 

"לאן את פונה בחייך עם סיום תפקידך?" שאלתי אותה.

"לנסות לעזור למדינה הזו לצאת מהבור שלה, לא יודעת בדיוק מה, חשבתי לעשות את זה עוד לפני שבעה באוקטובר, כל מיני אוכלוסיות שחשבתי שצריך לטפל בהן או להיות בשבילן, כמו האוכלוסייה הבדואית, אבל הבור נהיה עמוק יותר." השיבה לי. 

לקראת סיום הראיון שאלתי: "מה את מאחלת לכפר ולתלמידים להמשך?"

"שימשיך להיות אי של שפיות. שלכל תלמיד ותלמיד פה יהיה טוב, ושימצא מקום שטוב לו. גם למורה. אז זה מה שאני מאחלת – שהטוב הזה ימשיך. זה לא מובן מאליו." היא ענתה באופטימיות.

בנימה זו, אני, בשם קהילת הכפר הירוק, רוצה להודות לנעמי אלישיב על התרומה הרבה שלה לאופי ולצביון החינוכי של הכפר – על זה שהיא דאגה במשך השנים שהכפר יהיה "אי של שפיות". תודה על הכול.