מאת: אור להט אלטמן י"ב 6

ביום הזכרון ב 12/5/2024, אבא שלי הגיע לכיתה לספר את סיפורו.

אבי הוא טייס מסוקי קרב בן 48, טייס בדרגת אלוף משנה אשר פיקד על שתי טייסות במהלך שירותו הצבאי ובסה״כ השתחרר בשנה שעברה.

כרגע נלחם במלחמה ותורם כחלק מטייסי המילואים של טייסת 113. 

יום הזכרון תמיד היה שונה בשביל אבא שלי מאנשים אחרים.

הסיפור שלו ביום הזכרון הוא סיפור ששמעתי עשרות פעמים, אך בכל פעם אני נדלק מחדש, וכפי שהשם מדגיש -אני נזכר מחדש.

נזכר איך אבי, הבן אדם שגידל אותי עם בסיס של ערכים ועקרונות חסרות תחליף במשך כל חיי – עבר חוויות משנות חיים, (בלשון המעטה), חוויות שגרמו לו להיות הבן אדם שהוא עכשיו אשר סללו את דרכו עם השנים. ביום אחד בשנה אני קצת מצליח להבין שמי שנמצא מולי מגן עליי ושומר עליי מלמעלה – הוא הגיבור שלי.

 ביום אחד בשנה אני מצליח קצת להתקרב לתחושות העולות אצלו ולהרגיש את מה ששרר סביבו במשך ככ הרבה זמן.

אבא שלי טס במבנה עם תום פרקש וצביקה לופט כשהתרסקו במלחמת לבנון השנייה, תום היה שותפו לחדר והיה אהוב על כולם, סיפר על איך שהרגיש תחושת אחריות כלפיו ועל האופן בו סיפר את החדשות למשפחתו. 

בן 23 היה בנופלו.

צביקה בכלל לא היה מתוכנן לעלות לטיסה באותו היום, אלא התנדב לתגבר ולסייע מבלי להסס – כפי שהיה מתואר; חסר פחד ומלא חום וחשק לעזור ולשמש כמשענת התומכת בכל עת.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת אלוף משנה והותיר מאחוריו אישה ושלוש בנות.

בן 42 היה בנופלו.

בכיתה הועלתה שאלה מאחת התלמידות: ״איך אתה מצליח לנתב את הרגשות האלו להמשיך כרגיל, חזרה למשפחה ולילדים?״.

שאלה שכביכול אתה אומר שהיא ברורה מאליו, אך משום מה בחיים לא שאלתי אותו את זה.

השאלה הפתיעה אותו מעט, אך ענה בתשובה הכי צפויה מבן אדם שעבר כל כך הרבה חוויות כמוהו.

מדחיקים. מנתקים את הרגשות״ הוא ענה בנונשלנטיות.

אבא שלי הוא בן אדם ערכי והגון, תמיד מחפש לעשות את המעשה הנכון ולדאוג לכולם ואני אוהב אותו מאוד.

זה הסיפור של אבי.