"ניכוס – בלט מאת הלל קוגן". על היצירה החדשה וראיון עם הכוריאוגרף הלל קוגן

כתבה מאת: וארי בזבלוק 

כיתה: י13

צילום: אסקף אברהם

 הלל קוגן הוא רקדן, כוריאוגרף ויוצר עטור פרסים, והחודש העמיד יצירה חדשה לאנסמבל בת שבע  בו רקד בשנים 1995-96. הוא רקד במקומות רבים ושונים- למד בביה"ס למחול בת-דור, ובסטודיו של מרס קנינגהם בניו יורק, רקד בלהקת נומאד בשוויץ ובבלט גולבנקיאן בפורטוגל.

חלק מדרכו של הלל בעולם המחול היא עבודתו עם בת-שבע וכעת חוזר לאנסמבל בת שבע כיוצר, וליצירה החדשה קרא "ניכוס – בלט מאת הלל קוגן".

ניכוס היא יצירה יפהיפייה, משעשעת, עמוקה, נוגעת, היא מסע רפרורים, ציטוטים ומחוות, בעודה מעלה וחוקרת שאלות שונות…

משמעות המילה ניכוס היא שיוך, הפיכת דבר מה לשלו, לרוב ערכים תרבותיים, רעיונות אך גם רכוש. ביצירה זו מבקר קוגן בנושא הניכוס התרבותי וחוקר את עומקיו ואופקיו.

ביצירותיו מטייל קוגן במישור המחבר בין מחול לתאטרון, ומבטא עצמו ורעיונותיו בדרך יצירתית ומיוחדת המשלבת תנועה, טקסט, סאונד, תאורה, וחפצים.

"הבלט של קוגן הוא נשף מסיכות שבו גבולות התקינות הפוליטית נחצים בשם חופש התנועה וחירות האמן, קרנבל שחוגג את הגוף. החומר מתמסר ליד היוצר ולעין הצופה. גופו של הרקדן וירטואוזי, מפתה ואסור להשגה, נישא על במה מורמת מעם, מקודש ומגניב."

(מתוך אתר להקת מחול בת שבע, על היצירה.)

הבכורה התקיימה החודש, מרץ 2024, באולם דלל במרכז סוזן דלל.

 ראיון עם הלל קוגן:

 האם אתה זוכר את הפעם הראשונה בה הופעת על במה כרקדן?

אני זוכר שרקדתי בלהקת הנוער של ביכורי העתים. רקדתי רק שנה, הייתי די מתחיל, והתפקידים שלי היו די תיאטרליים. זה היה בגיל 16.

כשלמדת בתלמה ילין, מדוע בחרת ללמוד דווקא במגמת תאטרון? המון רקדנים כיום בוחרים ללמוד במגמת המחול בבית הספר הזה.

לא הכרתי את המחול. אני התחלתי לרקוד רק בגיל 16, ותמיד חשבתי שאני רוצה להיות שחקן. כשנכנסתי לכיתה ט חשבתי שאני רוצה להיות שחקן, ובתלמה ילין בכיתה שלי היו גם רקדנים ורקדניות, וזה חשף לפני את עולם המחול שלא הכרתי.

ידעתי מה זה מחול, ידעתי מה זה בלט, אבל אף פעם לא חיפשתי לרקוד או רציתי לרקוד. ובתלמה ילין כן – בגלל שהיו לי חברים במגמת מחול, פתאום התחלתי להכיר את העולם הזה. אני חושב שבמקביל הייתה לי גם התאהבות במוזיקה קלאסית, שגם התחלתי להכיר באותה התקופה, ואני חושב שהדבר הזה השתלב. בנוסף, לא הייתי מסופק עם התאטרון.

מאיפה לדעתך הגיעה התשוקה דווקא למחול?

איזו-שהיא כימיה שהייתה לי עם המקצוע הזה, הסתדרנו אחד עם השני. אני מניח שזה קשור גם לאיזו-שהיא אכזבה שהייתה לי מהפנטזיה של עצמי כשחקן, עולם התיאטרון שהתחלתי להכיר דווקא בתלמה ילין פתאום פחות נראה לי מדבר אליי. זאת אומרת, הדברים שאני עושה ככוריאוגרף עדיין יכולים להיות מאוד מאוד תיאטרליים. אני אוהב לשחק על הבמה, אבל אני אוהב שזה בתוך מסגרת המחול, ופחות בהצגה.

יש מישהו מהמשפחה שלך שמתעסק בהווה או התעסק בעבר באמנות ובמחול בפרט?

באמנות כן, אבא שלי היה פסל בברית המועצות, הוא לא התעסק בזה בארץ אבל הוא סיים לימודי אמנות ויזואלית, הוא היה גם זמר בברית המועצות. הבית היה עם הרבה מוזיקה ושיעורי פסנתר, דוד שלי היה כנר, היה הרבה חינוך למוזיקה קלאסית, כל הילדים למדו פסנתר…

אבל כבר כילד מאוד מאוד אהבתי להופיע. לעשות הצגות, במופעי בית ספר… ולהופיע בפני אנשים, גם אם אלו חברים או משפחה.

האם יש הופעת מחול או תיאטרון שהלכת לראות והיא השפיעה עליך בצורה מיוחדת? 

מאוד אהבתי את ההופעות של להקת בת שבע בארץ, ודברים שהגיעו דרך פטסטיבל ישראל. אני זוכר את ההופעה של להקה של כוריאוגרף שקוראים לו דומיניק בגואה (Dominique Bagouet). אני חושב שזה היה בשנת 1995. ראיתי אותה במסגרת פסטיבל ישראל, ואהבתי אותה מאוד.

זה הצית את העניין שלי דווקא במחול, לחשוב על זה שאני רוצה לנסוע לרקוד בחו"ל, ופחות בארץ, בגיל ההוא.

רקדת בבית הספר של מרס קנינגהם בניו יורק, תוכל לספר על כך?

רקדתי שם בכל מיני השתלמויות, לא הייתי תלמיד מן המניין. כל הזמן עבדתי כרקדן אבל נסעתי הרבה ללמוד שם בחופשות. במקום לקחת חופש הייתי נוסע ללמוד שם כמה חודשים.

כיצד הלימודים שלך במקומות השונים בחו"ל השפיעו על היצירות שלך?

אתה אוסף ידע, ידע במחול, פרספקטיבות אחרות, רעיונות כוריאורפיים… 

הפילוסופיה של קנינגהם השפיעה על הצורה בה אני רואה דברים כמו וירטואוזיות, טכניקה, ניקיון.. אבל גם קונספציות אומנותיות. יחס לחלל, לזמן, יחסים עם המוזיקה.. האפשרות של חיבור בין מחול לבין רעיונות פילוסופיים.

אני חושב שאצל מרס קנינגהם ככוריאוגרף הרגשתי את החיבור הזה מאוד. 

זה דיבר אליי, אבל פחות רציתי להיות רקדן של להקה, למשל. זו לא הייתה הפנטזיה שלי. כרקדן בעצמי רציתי דברים אחרים.

תוכל לספר בקצרה על השנים שלך באנסמבל בת שבע? 

אם אני זוכר נכון, התקבלתי באודישן השני. כשרקדתי באנסמבל, הוא נוהל בידי אוהד נהרין וגם בידי נעמי פרלוב. לא הייתה אז גאגא, גאגא הגיעה הרבה יותר מאוחר. היינו עושים שיעורי בלט, וגם הרפרטואר היה לא רק של אוהד. זאת אומרת, תחת הניהול של נעמי פרלוב, למשל, עשינו כל מיני יצירות של אנז'לין פרלז'וקאז', יירי קיליאן וכוריאוגרפים ישראלים שבאו ליצור עבור הלהקה.

* "גאגא" היא שפת התנועה שפיתח ומפתח אוהד נהרין- שפת תנועה חדשנית ומתפתחת שנבעה מהצורך לתקשר עם הרקדנים והסקרנות האינסופית למחקר מתמשך של תנועה. השפה מבוססת על מחקר הבוחן את העצמת החוויה החושית והדמיון, העלאת המודעות לצורה, מציאת דפוסי תנועה חדשים והתקדמות אל מעבר לגבולות מוכרים. גאגא, המהווה את דרך האימון היומיומית של רקדני בת-שבע, התפשטה ברחבי העולם בקרב קהילת הרקדנים והציבור הרחב כאחד.

(מתוך אתר שפת התנועה- גאגא Gaga)  https://www.gagapeople.com/

כיום הלל מורה לגאגא ומעביר שיעורי גאגא במרכז סוזן דלל. *  

איך נראתה המערכת שלכם באנסמבל?

עובדים 6 ימים בשבוע. הרבה הופעות בוקר לתלמידים.. אני זוכר במיוחד את המופע "מסיבת ריקודים", שהוא מעין "מיני אנאפאזה". הופענו הרבה יחד עם הלהקה, ב "אנאפאזה" הופענו יחד, גם האנסמבל וגם הלהקה.

עם "מסיבת ריקודים" הופענו באותו הזמן של אנאפאזה, זו הייתה גרסא של האנסמבל, מעין גרסה קטנה של "אנאפאזה" שמותאמת גם לכל המשפחה. היינו נוסעים עם זה המון להופיע ברחבי הארץ, מופעי בוקר.. היו בערך 20 הופעות בשנה. מאוד אינטנסיבי, אבל מאוד אהבתי את זה. זה נתן לי המון ניסיון על הבמה, והייתה עבודה קשה, עבדנו המון שעות.

 * 

"אנאפאזה" – היא היצירה האייקונית של אוהד נהרין ללהקת מחול בת שבע, שעלתה בדצמבר 1993 במלאת 30 שנה להיווסדה של הלהקה. ביוני 2023 (האחרון) עלתה שוב ל 13 מופעים בהאנגר 11. 

*

אילו תפקידים מילאת כשסיימת לרקוד באנסמבל בת שבע?

נסעתי ל9 שנים לרקוד בלהקות בחו"ל, רקדתי שנתיים בשווייץ ו7 שנים בפורטוגל. הלהקה בפורטוגל הופיעה עם יצירות של אוהד נהרין, וגם הוא היה מגיע ללהקה, אז נשמר הקשר עם בת שבע. ב 2005 עזבתי את הלהקה בפורטגל ואוהד הזמין אותי להיות מנהל החזרות של האנסמבל בבת שבע ומילאתי את תפקיד זה 11 שנים. במקביל גם ניהלתי את פעילויות החינוך בלהקה, ואת זה אני עושה עד היום.

*

ב 16 בפברואר, נערכה חזרה בסטודיו ליצירה החדשה "ניכוס – בלט מאת הלל קוגן", בה נכחו הלל קוגן, הדרמטורגית שלו שרון צוקרמן וייזר, ליאור אביצור- המנהלת האומנותית של להקת מחול בת שבע, ורקדני אנסמבל בת שבע. במפגש זה ביצעו הרקדנים קטעים מהיצירה. הלל, שרון וליאור שוחחו על היצירה והנושאים והתחומים השונים הנקשרים אליה, יחד הרהרנו בהם.

הלל סיפר שהוא בוחר בדרך כלל ברקדנים עצמם, מבצעי היצירה, להיות הנושא של יצירותיו.

*

מדוע אתה בוחר ברקדנים כנושא היצירה? מתי יצרת יצירה כזו לראשונה? 

בתחילת הדרך כיוצר הייתי מחפש לבנות צעדים בכוריאוגרפיות, ודברים כאלה שעניינו אותי, אבל יותר ויותר נפתח העניין שלי באלתור, באימפרוביזציה בתוך תהליכי היצירה, ואז זה היה מובן מאליו שמתוך האלתור המשתתפים עצמם הם אלה שמספקים את החומר. התגבשה צורת עבודה כזאת שמאוד מתבססת על אלתור, בטח בשלבים הראשונים של התהליך. בכל היצירות שלי ב 10 השנים האחרונות, לא משנה אם זו יצירה לקבוצה קטנה, קבוצה גדולה, או רק לעצמי, זה מתחיל בכמה חודשים של אלתור שאני קורא לו "שוטטות בחומר" סביב שאלות שאני מתעסק איתן.

סיפרת שבזמן האחרון אתה אוהב ליצור בעיקר דואטים, וכעת אתה עובד עם להקה גדולה יחסית. מה שונה בשבילך בתהליך העבודה עם האנסמבל, ולא רק עם שני אנשים?

קודם כל, אני לא בפנים, שזה כבר שונה מתהליך היצירה שלי, כי בדרך כלל אני משתתף ביצירות שלי. זה שונה מבחינת זמן העבודה, התהליך בבת שבע הוא בערך 3 חודשים, אבל ביצירות שלי אני אוהב לקחת שנה לתהליך יצירה, ואז יש הרבה יותר זמן לחיפושים. בעבודה עם הרבה אנשים עולות שאלות על איך אפשר להגיע לעומק עם הקבוצה. ככקהל, כשיש בן אדם אחד על הבמה, אתה עובר איזה שהוא מהלך עם הפרפורמר, ואתה מעמיק לתוכו. אבל בקבוצה- איזה מן סוג של מהלך? ואיך מעמיקים, איך חופרים בקבוצה ולא בבן אדם אחד?

זה מאוד שונה. הרבה פעמים בעבודות קבוצתיות יש מעין דגם, כמו להקה, כמו יוניסון, כמו איזה-שהוא רקע, שזה משהו שהוא מאוד בקלות הולך אל האסתטי, אבל איך אנחנו מגלים כל אחד? ואת השונה? ואת האישיות שלהם.. ?

איך ומתי התחלת ליצור יצירות?

כשרקדתי באנסמבל היו לנו ערב יצירות של הרקדנים, רקדנים יוצרים. שם התחלתי ליצור ואהבתי את זה, אבל מתחילת הדרך שלי כרקדן פנטזתי על יצירות והייתי רושם כל מיני רעיונות…

איך הגעת מהיצירה במסגרת האנסמבל ליצירה מחוץ למסגרת האנסמבל, לקהל רחב יותר?

דרך פסטיבלים, וכל מיני מסגרות קטנות. אתה מתחיל ליצור, בזירה המקומית יש "אינטימדאנס" ו "גוונים במחול" ו "הרמת מסך", אתה מגיש הצעות ומתקבל, ואז מופיע ומישהו רואה אותך ומזמין אותך ליצור בשבילו, או שאתה מגיש את היצירה לאיזו-שהיא תחרות או מציג אותה בחשיפה בינלאומית ואז היא מוצגת בחו"ל, ואז מישהו רואה אותה בחו"ל, זה כדור שלג.

מאיפה אתה לוקח השראה ליצירות שלך?

משאלות שמעניינות אותי על הקשר בין האומנות לחברה שלנו, הרבה שאלות תרבותיות. שאלות של מגדר, של זהות, של אישיות, דברים שמעניינים אותי ומעסיקים אותי, וגם מוסכמות וקודים אומנותיים. למה במחול לא מדברים, או למה רקדנים הם צעירים, או מיהו הרקדן הזקן, הדברים האלה, למשל, מקבלים השראה תוך כדי ההזדקנות שלי. בגיל 40 אני כבר לא אותו הרקדן שהייתי בגיל 20, וגם בגיל 50 לא. שאלות על קטגוריות של אומנות- למה פלמנקו נחשב ריקוד ספרדי ובלט לא נחשב ריקוד צרפתי? זו גם שאלה שהיא תרבותית. איך אנחנו מחשיבים אומנות כעממית ואומנות ככללית? למה למוזיקה מסויימת אנחנו קוראים מוזיקה מזרחית ולמוזיקה אחרת אנחנו קוראים מוזיקה ישראלית? למה אנחנו לא קוראים לשירים של יהודית רביץ ושלמה ארצי מוזיקה אשכנזית? שאלות כאלה שמתגלמות במחול.

אני מתעסק בזה הרבה בעבודות האחרונות שלי, בעצם מאז העבודה "אוהבים ערבים" שבה התעסקתי בזהות של מה זה רקדן ערבי, מה זה ריקוד ערבי, האם יש זהות לאומית בריקוד?, האם יש דרך לזוז כמו ערבים? או שיהודים זזים אחרת. ביצירות מאז, תמיד עולה השאלה של חיבור בין שאלות של זהות- זהות מגדרית, זהות לאומית, זהות אומנותית, ובין מחול, עולם המחול ועולם האמנות.

האם הרעיון של עבודה עם להקה זה משהו שכבר חשבת עליו לפני כן?

ליצור יצירה לאנסמבל זו הייתה הזמנה, הפתעה, לא ידעתי שזה עומד לקרות. אוהד נהרין וליאור אביצור פנו אליי, ושאלו אם אני מוכן ליצור יצירה לאנסמבל. דמיינתי שתסריט כזה יכול לקרות אבל לא ישבתי וחיכיתי שידפקו בדלת. היה לי ניסיון כבר, עבדתי עם להקות אחרות, עם רקדנים אחרים בחו"ל, וניתנה לי בחירה בכמה רקדנים אני רוצה להשתמש. בלהקת בלט בטולוז בצרפת, יש 30 רקדנים ואמרו לי שאני יכול להשתמש בכמה שאני רוצה, בסופו של דבר בחרתי בשמונה כי אלו האנשים שרציתי לעבוד איתם, אבל יכולתי גם לעשות יצירה ליותר רקדנים, בהזדמנות אחרת, למשל, בזלצבורג בסיד יצירה ל15 רקדנים.. אבל בהפקות שלי ככוריאוגרף עצמאי אני פחות הולך למקומות האלה גם בגלל שזה מאוד קשה לתמרן, ואתה צריך גוף, אתה צריך להקה , מוסד, אתה לא יכול לעשות הפקה פרטית עם 15 רקדנים ולנהל הכל בעצמך, וגם שיהיה לך זמן ליצור. בשביל זה יש לקהות, ובמובן הזה זה הכי נוח שלהקה שהיא כבר קיימת, כשהם דואגים לכל הבירוקרטיה, הם מזמינים אותי ואני עסוק באומנות.

האם נושא היצירה "ניכוס" היה משהו שכבר חשבת עליו בעבר?

השאלה של ניכוס תרבותי עלתה כשעבדתי ביצירה האחרונה שלי לעצמי  THIS IS PAIN , זו יצירה שבה אני כאמן של מחול עכשווי, מבקר בעולם הפלמנקו, שהוא לא שלי, אני לא שייך אליו, אני לא ספרדי, אני לא למדתי פלמנקו. הכניסה לעולם אמנותי אחר היום בשיח הזהויות העכשווי ובפוליטיקלי קורקט, מה מותר ומה אסור, האם מותר לי בכלל? זה נכנס לתחום הניכוס התרבותי.

ניכוס תרבותי זה כשאנחנו מנכסים, לוקחים לעצמנו מנהגים, מושגים, מסורות, מתרבויות שונות. יש כל מיני תופעות, תופעה של "בלאק פייס"- אסור היה לשחורים להופיע על במות בארצות הברית בתקופה בה היא הייתה גזענית, אז שחקנית לבנים גילמו שחורים, או לקחת דברים ששייכים לתרבות השחורה או לתרבות האינדיאנית, למשל, התרבות של הילידים האמריקאים, ולנכס אותה לתרבות הכללית ורק להתמש בה כמו שהיא, בלי לכבד אותם, בלי לתת קרדיט…

בבלט הקלאסי צ'ייקובסקי ופטיפה במפצח האגוזים עושים ריקוד סיני, האם זאת מוזיקה סינית? זאת שאלה, האם זאת מוזיקה סינית, זה ריקוד סיני באמת? האם זו מחווה? האם זה ציטוט, האם זה רפרור, איך זה מציג אותם?

איך מציגים ערבים באלאדין? זאת שאלה של ניכוס תרבותי גם. הדרך שבה אנחנו מסתכלים על האחר, על האקזוטי. אז מבחינתי כאמן של מחול עכשווי, הפלמנקו הוא אקזוטי בשבילי, הוא האחר שלי, השונה. אני לא בזירת הפלמנקו. אז אני מבקר שם.

השאלות האלה, מה לי ולפלמנקו? מה לאמנים ישראלים ולפלמנקו? למה יש להקות פלמנקו בארץ, ולמה אנחנו לא שואלים את השאלה הזאת על הבלט הישראלי, למשל? אני יכול לשאול מה הבלט הישראלי עושה בארץ, במזרח התיכון, למה אנחנו צריכים להקת בלט? זה מקרין על שאלות יותר רחבות, תרבותיות, ופוליטיות של זהות, מה זה להיות ישראלי? העם ישראלי זה ריקודי בטן או שיראלי זה בלט ואופרה? העניין הזה בשאלות האלה כבר היה ביצירה הקודמת. ואז, כשאני מגיע לאנסמבל, יש שם רקדנים מכל מיני תרבויות, ממוצאים שונים, אבל יש גם איזה-שהוא משהו מאחד, הם כולם באו לבת שבע, הם כולם באו לשפת הגאגא, שפה שהיא מאחדת את כולם, יש משהו שנקרא "הלוק הבת-שבעי" כמו שיש בלהקת בלט, כולם רוקדים בסגנון מסויים, בשפה מסויימת, אז יש גם מחיקה של זהות. האם האנשים הם בתפקיד עצמם או שהם בתפקיד נציגי דימויים של בתשבעיות? כשאנחנו קונים בגדים בH&M  האם אנחנו מגשימים את עצמנו או את החזון שלH&M  ?

 תודה רבה להלל קוגן על ראיון מעמיק, מרתק ומעניין.

מראיינת: וארי בזבלוק

 ניתן למצוא מידע על היצירה החדשה באתר הלהקה.

https://batsheva.co.il/he/repertory/appropriation/