"שלומי כשלום עמי" – קריאה בשירו של חיים גורי בראי אקטואלי

מאת: מאור שחורי

כיתה: י"א/3

המשורר חיים גורי (2018-1923) היה כל חייו איש רוח נעלה בדעתו שפעל רבות למפעל הציוני בתחומים שונים, ביניהם הספרות והרוח. גורי היה משורר, סופר, עיתונאי, קולנוען ועוד תארים רבים שהדף קצר מלהכיל. באסופת השירים האחרונה של חיים גורי, "אל המקום האחר" (2020), מופיע שיר קצר, עלום שם, שניתן לחשוב כאילו נכתב בימים אלה:

*

בּוֹא קְצָת שֶׁקֶט, בּוֹא קְצָת שִׁעֲמוּם

מַגִּיעַ לְךָ,

הַכֹּל כָּל כָּךְ צוֹעֵק פֹּה, לֹא גָּמוּר.

מָה שְׁלוֹמְךָ?!

שׁוֹאֲלִים אוֹתִי בָּרְחוֹב

אֲנָשִׁים לְמִינֵיהֶם –

שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי,

אֲנִי מֵשִׁיב לָהֶם,

וְאָז פּוֹלְטִים הֵם אֲנָחָה קְצָרָה

כְּשֻׁתָּפִים לְעֵת צָרָה.

יִהְיֶה טוֹב! אֲנִי מַבְטִיחַ.

כְּאִישׁ סוֹדוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ.

אחרי מאה-עשרים-וחמישה ימי לחימה, אחרי מאה-עשרים-וחמישה ימים אחרי השבת השחורה ב-7.10, עדיין  הכול צועק פה, לא גמור. לעיתים אפשר להרגיש שכל זה רחוק מחיינו, וזה נדחק תחת גבבת הימים והשגרה, אבל אין זה גמור. כיצד אפשר להמשיך בשגרה כשהכול כל-כך לא גמור? כיצד אפשר להתעלם מהחטופים ומהחיילים ומהנפגעים? הן כל העם שותפים לעת צרה. הן העם על כל חוגיו ואנשיו בלב אחד, עם תקווה אחת בת שנות אלפיים שנעלמה ונולדה מחדש ביום אחד לפני מאה-עשרים-וחמישה יום. על אף כל אלה, ודווקא מפני  שהכול כל כך צועק פה ולא גמור – השקט והשעמום צריכים לבוא– השגרה.    

השאלה "מה שלומך?" אינה עוד אגבית בחודשים האחרונים. גורי בשירו מביא את התשובה הקצרה והמדויקת לאין ערוך, שלומי כשלום עמי, תשובה המתארת את מנעד התחושות של כולנו. את האחדות, את שותפות הגורל של כולנו – את הנפילה הכואבת אך גם את הקימה מתוך האסון. את חיזוק העם עוד בעת הזו- את התקווה והזיכרון המשותפים. עירובם של הזיכרון המדמם יחד עם התקווה הפועמת הוא בעצם זה שנותן את הכוחות להמשיך, להילחם, בכל החזיתות ועם כל האמונה. בזכות העירוב הזה אנחנו יכולים להמשיך בחיינו בתווך שבין הזיכרון לתקווה – על אף שהכול עדיין צועק ואולי בגלל שהכול עדיין צועק – לזכור ולהאמין:  יהיה טוב! אני מבטיח. / כאיש סודו של המשיח.