מאת ניתאי רוטברט ח9

מאז ה -7 באוקטובר הכל פה השתנה. אני זוכר את השבת הזאת, עם האזעקה הראשונה מוקדם בבוקר. חשבתי אולי זו טעות, אולי רק אזעקה אחת, מקסימום שתיים והכל יגמר. אבל לא – מאז אנחנו חיים במציאות בלתי נתפסת, בסרט שלא האמנו שאי פעם יהיה סיפור החיים של כולנו. 

באותה שבת לאט לאט התחלנו להבין באיזה אסון גדול מדובר, וזה שנלקחו בשבי כל כך הרבה אנשים נפלאים ויקרים, חלקם ילדים קטנים, חלקם מבוגרים וביניהם אף ניצולי שואה, חלקם אנשים חולים שלא יכולים בלי התרופות שלהם וחלקם אנשים שנחטפו מביתם ביום שבת של חג סוכות או אחרים שרק באו ליהנות ממסיבה עם החברים שלהם. ולצידם, אלו שנהרגו, שחייהם הסתיימו וכבר לא ישובו אלינו. אזרחים וחיילים, אנשי משפחה, אנשים שהיו להם חלומות ותקוות – והכל הסתיים עבורם. כמה עצוב ואכזרי. 

ובינתיים גם איבדנו אנשים שיצאו להילחם בשטח ולהגן על המדינה שלנו. חיילים ואני מילואים שהיו כל כך מחויבים לעשות כל שנדרש ולפעול בחזית במסירות, ועכשיו הם כבר לא איתנו. 

אתמול הדלקנו נר ראשון של חנוכה, ניסינו לשמוח, שרנו ואכלנו סופגניות. אבל השמחה לא שלמה. היא לא תהיה שלמה עד שכל החטופים יחזרו הביתה, כי אי אפשר ואסור להשאיר אותם מאחור. הם מחכים שיבואו להציל אותם ואסור לנו לאכזב אותם. פשוט אסור. 

אני אוהב את המדינה שלי ומאמין בחיילים שנלחמים בשבילנו ורוצה להגיד להם תודה ולכל מי שעושה ומשתדל כדי שיהיה פה קל יותר בתקופה הזאת. 

חייבים שיהיה פה אחרת, שנחזור מתישהו למציאות רגילה שנקום בבוקר לחיים רגילים ולא נצטרך להתמודד עם מלחמה או קורונה או כל מיני דברים שגובים מאיתנו מחיר כבד. אני מחכה שנוכל להיות שוב עם שמח, כי יש הרבה עצב על הפנים של אנשים ברחוב. 

שיבוא האור, ולא רק לחנוכה, אלא לתמיד.