מאת: דניאל נתנאלי ט'3

בבוקר יום שבת בתאריך ה 7.10.2023 התעוררנו למציאות חדשה ומפתיעה, שאיש לא ציפה לה. אזעקות רבות הושמעו ברחבי הארץ ובמהרה נאלצנו להיכנס למרחבים המוגנים. בהתחלה חשבנו שאולי זו טעות, ומדובר בהתרעת שווא, אך לאט לאט התמונה הזוועתית החלה להתבהר ונשאבנו כולנו למצב הבלתי נתפס אשר מלווה אותנו עד היום. היה קשה לעכל את הדברים שוברי הלב אשר שמענו באותו יום ראשון של המלחמה, בין רגע הדאגות והדברים השונים אשר העסיקו אותנו לפני כן נהפכו פתאום לחסרי חשיבות, והדבר היחיד בו התמקדנו היה לדאוג לשלומם של הקרובים לנו ולביטחון האישי שלנו שהתערער. על אף שהסיפורים שהוצגו בחדשות וברשתות החברתיות היו נראים באותו רגע מאוד רחוקים מאיתנו, הם עוררו הזדהות מאוד גדולה ובאותו הרגע לא תיארנו לעצמינו עד כמה הסיפורים הרחוקים יהפכו לקרובים אלינו. כמה ימים לאחר מכן התברר שיפתח מהשכבה שלנו ויונתן אחיו הגדול נרצחו יחד עם בני משפחתם. קשה להאמין שילד שלמד איתנו בשכבה היה צריך לעבור כאלה זוועות, ועצוב לחשוב שלא יזכה להמשיך לחוות איתנו חוויות שלפני המלחמה היו נראות לנו כל כך מובנות מאליו כמו טיול שנתי, וטקסי סיום שכבר לא יהיה נוכח בהם. אני חושבת שהמקרה של יפתח הפך את המלחמה הזאת עבור הרבה מאיתנו לקשה יותר, ובאופן אישי מכאיבה יותר. הסיפור של משפחת קוץ ייחקק בזיכרוננו לתמיד. למרות החושך הגדול שנמצא בתקופה הזו, מחמם את הלב לראות את העם שלנו מתאחד, מתלכד ותורם מעצמו למען תושבי העוטף והחיילים שלנו. אני מקווה שהמלחמה תסתיים במהרה, בניצחון, ובהשבת כל החטופים לבתיהם ולמשפחות שלהם שכל כך מחכות להם.