מאת: מאור שחורי

כיתה: י"א/3

תאריך כתיבה: 23.7.2023

את זו הכתבה אתחיל עם קטע קצר מתהילים אשר אין מתאים ממנו לתקופה: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ.  טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד. בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי-מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי."

 טבענו כולנו – על ימין ועל שמאל, ובאו מים עד נפש. "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי." ממשיך אותו מזמור תהילים, ס"ט, מזמור של איש אחד אפוף צרות וחרפות שרק רוצה שיושיענו – והאיש הזה לפתע הוא העם כולו. אנחנו בתקופה כזו, שטרם נראתה בארצנו, לפחות שטרם ראיתי אני בעצמי בזמני המועט כאן – פילוג, קיטוב, שיח מסית ומבזה. כאב גדול.    

תמיד היו מחלוקות בביתנו ותמיד תהיינה המחלוקות, לזה אין חולק. אך היום, אני מרגיש, השסע גדול מזה זמן רב: צוק מצד אחד, צוק מצד שני, אך כל האנשים כבר נפלו אל תוך התהום אשר נפער. פתאום אנחנו רק ימין או רק שמאל, רק בעד או רק נגד, רק חילוני או רק דתי. כשמאבדים את האמצע, את "הבין-לבין" את "הגם-וגם", מאבדים את הבסיס. 

אני רואה כאן מראה כזה: שני אנשים מביטים אל כרם ענבים. אחד אומר: "טעם היין מר, אינו ערב לחיכי, אני הולך מכאן." 

השני אומר: "טעם היין מתוק, אין עוד משקה כמותו, אני יכול להישאר כאן כל היום". והשניים ממשיכים להתווכח ולריב לבלי סוף.  

אם נראה באנשים רק את היין, את אותו דבר בודד אחד, ונכריע על פיו את טיבם, אסון ירדוף אסון, כפי שניתן לראות כבר בימים אלו. לו רק נחזור ונתחיל לראות את הגפנים המוריקים, את ניצני הפרי, את הענפים, את הגזעים, את האדמה – ולא רק את היין – אזי נמצא מקום באמצע, מקום שכולנו אוהבים. אזי נמצא את השורשים שלנו – השורשים המשותפים. 

אלתרמן כתב אז, לפני כשישים שנה, את "שיר משמר" כמעין שיר אזהרה לבתו, תרצה, מפני סכנות החיים. שורות מהשיר רלוונטיות פתאום כאזהרה לעם שלנו על כל אנשיו: "אֵין אִישׁ יוֹדֵע מַה זֶּה עָם. אֵין עָם יוֹדֵע מָה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה". אנחנו כפסע ממצב כזה, השסע גדל ומתרחב כל יום שעובר, ואנחנו פתאום שוכחים את עמנו, את אחינו. 

בעת הזו, סמוך לתשעה באב, אשר הכותרת הראשית היא חורבן הבית בכלל וסיבת החורבן בפרט: שנאת חינם מהדהדת, אנחנו יכולים לראות זאת באופן ממשי בחיינו: בממשלה, בתקשורת, ברחובות. המצב עגום מתמיד, אבל עלינו להישאר מאוחדים – רק אהבת חינם תוכל לעצור ולהשיב את ביתנו, עולמנו שהחל להיחרב.