ללא הפסקה - פינת כתיבה חודשית

סיפור מקורי - ארוחת ערב

ללא הפסקה – פינת כתיבה חודשית 

מאת ליה גבע ברוט, י"א 13

היי, כאן ליה, וזו הפעם השנייה שאני מעלה משהו לפינה שלי בעיתון של הכפר. אם אתם מעוניינים ולא קראתם עדיין, אתם מוזמנים לבדוק את הסיפור הקודם שלי, "החדר", שהועלה למהדורה הקודמת, ועסק בנערה שמעולם לא יצאה מהחדר שבו היא גרה.

לעומת הסיפור הקודם שהעליתי, ששכב אצלי במגירה קרוב לשנה, הסיפור הנוכחי נכתב במיוחד בשביל העיתון, ואפילו הייתי צריכה להתגבר על מחסום כתיבה קשה בשביל לכתוב אותו 😊.

השמות של הדמויות לקוחים מקומיקס ממש מצויין בשם Everything is fine, כך שאם אתם מהאנשים שאוהבים קומיקסים ודיסטופיה והסיפור הזה דיבר אליכם, אני לא יכולה שלא להמליץ עליו, תנסו ותראו אם הוא לטעמכם. 

מקווה שתהנו מהקריאה!

 

 

ארוחת ערב / ליה גבע ברוט

בוב חיכה בקוצר רוח לארוחת הערב. הוא ישב בחדר האוכל החשוך של הבית שלו, מול שולחן העץ הויקטוריאני בעיצוב אישי, והביט בהיסח הדעת באישתו מגי שרכנה מול מגירות המטבח. הקריינים הלונדוניים שבטלויזיה וברדיו עדכנו אותו במצב השעה כל כמה דקות. שבע וחצי, שמונה, תשע… הוא לא עקב לגמרי. הוא כבר הפסיק להקשיב ממזמן לכל הדיבורים האלה שלהם- לא היה טעם להקשיב, הכל היה אותו הדבר בכל מקרה – אבל שמח על כך שהמדיה פעילה. קולות הקריינים, מזמזמים ועולים אחד על השני, הסוו את השקט המאיים של הבית ושל הרחוב. בלעדיהם לא היה דבר מלבד רעשי הצעדים של מגי, קרקורי הבטן שלו עצמו, וצווחות חלושות שהגיעו ממרחקים וגרמו לשיערות הגב שלו לסמור.

 

בצידו הימני של הסלון, ממש ליד ספת העור היפה והיקרה שלהם, נאספה הערימה עם כל אריזות המזון המשומשות שלהם משלושת החודשים האחרונים. עשרות קופסאות של חוסר תקווה מאורגנות בצורה מדוייקת אחת ליד השנייה, מריחות רק קצת פחות גרוע מארון המזווה שליד הכניסה למסדרון. הוא בהה במגי מהלכת בחוסר אונים בין ערימת השאריות שבסלון ובין מגירות המטבח הריקות, בוחנת כל פינה איזוטרית כאילו סוד משמעות הקיום האנושי טמון בה. השיער החום שלה היה מבולגן בצורה לא טיפוסית מלילות ללא שינה, והצעדים שלה נהיו יותר ויותר איטיים ורפויים ככל שהזמן עבר.

 

לבסוף היא ניגשה אליו בקומה שפופה, מחזיקה אריזת טונה אחרונה, כמעט ריקה לגמרי, בידיים הקטנות שלה. 

 

"בוב, אני חושבת שנגמר לנו האוכל."

 בוב הרים את עיניו לעברה, פניו מתכרכמות וקצות פיו נמתחים. "את בטוחה בזה?"

"חיפשתי במשך שעות, בכל מקום בבית, ואין שום דבר." היא הניחה את קופסת הטונה בזהירות לידו, מיישרת אותה על השולחן, מלטפת את קצותיה לפני שהיא עוזבת.

"אני מבין." 

 הם שתקו לכמה שניות, נטמעים בתוך האווירה העגומה של החדר החשוך, העיניים שלהם נעוצות אחת בשנייה, מהוססות ומפוחדות. לבסוף בוב חייך חיוך שטוח ויבש. "רגע, חיפשת גם במזווה?"

 היא קפאה לשנייה, עיניה נפערות מעט.

 "לא, לא חיפשתי שם."

 "אני אלך להסתכל, אולי יהיה שם משהו." אמר והרים את עצמו, מנתק ממנה את המבט.

 הוא הרים את עצמו מהכיסא המרופד שלו והכריח את עצמו להתקרב לארון המזווה, מנסה להתעלם מהמבטים של מגי ששרפו את גבו. הוא הניח את ידו על הידית הזהובה, ופתח את הדלת הכהה.

 הריח הכה אותו במידיות, חזק יותר משיכל לצפות. ריח רקוב, מעין שילוב משונה של בושם בניחוח ורדים וערימת דגים מפוקפקת שנחה כמה שעות מתחת לשמש הקופחת. הוא השתעל לשנייה, ואז הכריח את עצמו לבחון את תכולת הארון במהירות. כל המדפים היו ריקים לגמרי, ללא אפילו מצרך מזון קטן אחד. על רצפת הארון שכבה אישה מבוגרת, בת בערך שישים וחמש. היא לבשה שמלה ארוכה ופרחונית ואחזה בידה תיק מעצבים, והשיער המתולתל והאפרפר שלה היה אסוף לתוך כובע קש קטן בתסרוקת גבוהה. במרכז החזה שלה, על פני הדפס של חמנייה לבבית, הייתה תקועה סכין מטבח עצומה בגודלה, מכוסה בדם קרוש ושחור. הדם השאיר כתמים אמונתיים על כל גופה של האישה, מסתיר עור חיוור וירקרק ופצעים קטנים ומדממים באזור הצוואר. כמה כתמים אדומים שחורים עיטרו את פניה המתקלפות ואת העיניים חסרות האישונים שלה.

 

בוב סגר את הדלת מאחוריו בטריקה חזקה ונשען עליה. הוא כיווץ ופתח את עיניו במהירות ואז הישיר מבט עם מגי. היא הביטה בו בהבנה.

 "איך דודה שלך?"

 "היא… מתקלפת."

 "אני מצטערת."

 "זה בסדר. לא יכלנו לעשות שום דבר." הוא נאנח, "אבל צדקת. לא היה טעם לבדוק שם, אין שם שום אוכל." הוא צעד כמה צעדים מהוססים והושיב את עצמו בחזרה על הכיסא, מתרחק מארון המזווה. מגי בחנה אותו בהיסוס.

 "אז… מה אנחנו עושים עכשיו?"

 שתיקה. 

 "בוב?"

 עוד שתיקה.

 היא נשארה דוממת לכמה שניות נוספות ולאחר מכן הפנתה את פניה לכיוון השני, הרחק מבוב. היא החלה לעבור במבטה בהיסוס על שארית הסלון – חוקרת את התריסים הסגורים ואת הדלת שהייתה נעולה היטב בשמונה מנעולים שונים וכבדים. הדלת ההיא לא נפתחה כבר שלושה חודשים – לא מאז ההתקפה הראשונה, כשהיצורים התחילו למלא את הרחובות ולהפוך את העולם שהם הכירו לגהנום. 

 היא זכרה את הרגע שבו זה התחיל כאילו זה היה אתמול. איך יום אחד מילאו את המדינה אזעקות, סירנות צפצפניות שהחרישו את המדינה כולה, ואז איך כל החדשות החלו לדבר רק על היצורים ההם, מקרינות תמונות וסרטונים שנראו כאילו נלקחו מהסיוט הכי גרוע של מישהו, כל כך בדיוניים שאין סיכוי שיכלו להתקיים, או שמישהו באמת יכל לראות אותם. אבל אז הם הופיעו ברחוב שלה – יצורים ירוקים עם עיניים לבנות ללא אישונים וסימני נשיכות על כל הגוף, שהתהלכו לאורך המדרכות כאילו יצורי חושך מעולם קסם שאבו להם את הנשמה. היא לא הבינה אז מה קורה. כנראה שאם זה היה תלוי בה, היא הייתה כבר מתה. אבל היא לה את בוב.

בוב לא היסס לשניה אז- הוא לקח אותה איתו החוצה וגרר אותה אחריו בידו בתוך כל האזעקות האלה, מגן עליה תוך כדי. היא זכרה כל כך טוב איך הם הלכו, לא. איך הם רצו, לסופרמרקט האזורי כאילו החיים שלהם תלויים בזה ונעלו את הדלתות ומילאו ארגזים שלמים בזמן שהיצורים ההם דפקו על החלונות מבחוץ. הם ישנו בסופר ההוא שלושה ימים, אבל אז הדלת האחורית נפרצה והסופר הפסיק להיות בטוח, והם היו חייבים לברוח עד שהם הגיעו הביתה. וכשהם נכנסו לשם שוב, עם מלאי אוכל הרבה יותר מוגבל, הוא חיבק אותה בזמן שהתחילה לבכות.

היא בחנה את בוב. הפנים שלו נראו מהורהרות, ואז משהו התפקס בעיניים שלו, כאילו נדלקה בתוכן להבה קטנה. הן נהיו מצומצמות ומדוייקות וכמעט הירואיות, והיא ידעה בדיוק מה עבר לו בראש.

 "אני חושב שאני אצא החוצה. אני אנסה להיות כמה שיותר בטוח. כבר יצא לי להילחם בכמה מהם, וזו האופציה הכי טובה שלנו."

 "אז תן לי לצאת איתך."

 "לא. אני אהיה מהיר יותר לבד. ואני לא רוצה שתיפגעי."

 הם שתקו שוב לשנייה, ההבעות שלהם מתרככות. הוא הבחין בפחד שבפנים שלה, וניסה לעוות את הפנים של עצמו להבעה שמחה.

 "אל תדאגי. אני אהיה בסדר. אני אספיק לחזור לארוחת הערב." הוא אמר, מחייך שוב את החיוך המזוייף והמטופש הזה, ולשנייה אחת כל ההיסטוריה של מערכת היחסים שלהם רצה לה בראש. כל אחד ואחד מהרגעים השמחים והעצובים, מתנגנים בהילוך מהיר בשברי זכרונות כמו תקליטור מקולקל. בוב תמיד היה ככה, תמיד מגן עליה ודואג לה. ועכשיו הוא רצה לעשות את זה שוב, ואולי בפעם האחרונה. היא רצתה כל כך לזנק עליו ולנער אותו, לצעוק שזה לא נורמלי, שהוא לא יכול לצאת החוצה גם עכשיו ולהיות האדם שכל הזמן מגן ודואג ואוהב. גם היא יכולה, וגם היא צריכה, וזה לא הגיוני שרק הוא צריך להקריב.
אבל חלק אחר בתוכה ידע שהוא חייב ללכת, כי אין ברירה אחרת. או שהם ימותו בבית, או שהם ימותו ברחוב. ואולי, רק אולי, קיימת תקווה לחיים קצת יותר ארוכים.

 לשנייה היא לא אמרה דבר, רק חייכה חיוך שטוח משלה. ואז היא ניגשה אליו, נותנת לו חיבוק גדול ורך ועצוב של אנשים חיים, והם נשארו בחיבוק הזה לרגע ארוך מאוד.

 "אתה רוצה את הטונה? שתחזק אותך קצת?"

 "לא, זה בסדר. תאכלי את זה. אני רוצה שזה יהיה בשבילך." 

 "בסדר." היא אמרה, והעיניים שלה נהיו קצת אדומות ומבריקות. "אתה צריך עוד משהו? נשק?"

 הוא לא ענה לה. במקום זה הוא הסתובב ופתח שוב את הדלת של המזווה, שולף את סכין המטבח הגדולה מחזה של דודתו המתה. לאחר מכן הוא ניגש אל דלת הכניסה לבית והחל לפתוח את שמונת המנעולים המקרקשים, אחד אחרי השני. היא הקשיבה לנקישות הקלושות בזמן שהם נפרצו תחת הידיים העדינות שלו. רגע לפני שהגיע למנעול האחרון, הוא הרים את מבטו, והעיניים שלהם נפגשו לשנייה.

 "אני אוהבת אותך."

 משהו קטן נצץ בעיניים שלו.

 "אני יודע."

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אתכם...

הזמנה לערב שירי נעמי שמר

20 שנה ללכתה חברי קהילת הכפר הירוק, הנכם מוזמנים לערב מרגש מלא בשירים שכולנו אוהבים ומכירים. 9.10.24 בשעה 20:00 באמפי הגדול בכפר הירוק. מומלץ להצטייד

קרא עוד »

ראיון עם דפנה מנור

בהצלחה ראיון עם דפנה מנור מנהלת תיכון הכפר הירוק ספטמבר 2024 –מאת: וארי בזבלוק י"א 13 כשהגעתי למשרדה של דפנה, סיפרתי לה שאני מעריכה את

קרא עוד »

תחל שנה וברכותיה

שנה חדשה תשפ"ה טקס פתיחת השנה התקיים לתלמידי החטיבה. בצהוב ולבן בדקת דומייה בתקווה ותפילה לימים טובים לשנה טובה. היום הראשון ללימודים מאת: גילי ונועה

קרא עוד »

היא בהחלט משלנו

בינלאומית סגנית אלופת עולם באקרובטיקה לנוער, ליה רפלד תלמידת כיתה ז'8 מהכפר הירוק זכתה במקום השני במדליית כסף, באליפות העולם באקרובטיקה. בהצלחה ליה בדרכך המופלאה.

קרא עוד »