ללא הפסקה – פינת כתיבה חודשית 

מאת ליה גבע ברוט, י"א 13

היי, כאן ליה, וזה הסיפור הראשון שלי בעיתון בית הספר, וההתחלה של פינת הכתיבה שלי שתחשוף אתכם לקטעי כתיבה פרי עטי מדי חודש. 

אני מאוד מתרגשת להתחיל את פינת את הכתיבה הזו ולאפשר לכם לקרוא את הסיפור הזה, שמאוד יקר לליבי, ומקווה שתהנו ממנו.

 החדר מאת: ליה גבע ברוט

היא מעולם לא יצאה מהחדר שלה.

הוא היה קטן, החדר. מספיק קטן בשביל להיות נעים בשבילה, אבל גדול בשביל לקיים את כל חייה בו. היו בו מיטה, שולחן, ספת עור, ארון, שטיח, שולחן לילה קטנטן, וחלון קטן שהיה צמוד למיטה ובדרך כלל מוגף בוילונות. היה ליד החדר מין אגף שירותים קטן שבו התקלחה ועשתה את הצרכים שלה. הוא לא היה בדיוק חלק מהחדר, אבל היא החליטה להגדיר אותו ככזה – בשביל לטעון שמעולם לא יצאה ממנו.

המיטה שלה הייתה גדולה ובמרכז החדר. היא בדרך כלל הייתה מכוסה בערימה של שמיכות פוך, אפילו בקיץ. שמיכות הפוך היו הכרח, כי החדר שלה היה תמיד קר, והיא לא טרחה לדאוג לאמצעי חימום. ליד השמיכה ניצב שולחן הלילה. בדרך כלל הוא היה ריק מחפצים, מטעמי סדר וניקיון, אבל לפעמים הוצבו עליו ספר או שניים. שאר הספרים היו בארון. ארון גדול, מלא רק בבגדים ובספרים. היא אהבה ספרים. מהצד השני של המיטה היה את החלון – קטן, אבל צמוד למיטה בצורה שהיא הייתה צריכה להרים את הראש רק קצת בשביל לראות ממנו כמו שצריך. היא גרה בקומה גבוהה – השישית או השביעית, כך היה נדמה לה. היא לא הייתה בטוחה.

בבקרים היא הייתה פותחת את דלת הכניסה לבית שלה, במהירות ככל הניתן. היא התעלמה מהמסדרון המאיים שממולה, ואספה את חבילת האוכל שחיכתה לה על מפתן הבית. היה אפשר לסמוך על החבילה. היו בה תמיד את אותן הארוחות בדיוק- סלט, אורז, שעועית, קציצות אדומות, ותפוח ירוק, ובדרך כלל הייתה גם כוס קפה מהבילה. היא אהבה את הקפה. היה לו טעם של שקט.

היא הייתה לוקחת את כוס הקפה שלה, פוסעת יחפה על שטיח הצמר האוורירי, מתיישבת על הכורסה הרכה, וקוראת. לא היה דבר חדש לקרוא, אבל לא היה לה אכפת לקרוא את הספרים הישנים. הם היו מוכרים, ועדיין היה להם ריח של נייר. היא הייתה מדפדפת בעדינות בדפים, נזהרת שלא ללכלך אותם מהקפה (מה שקרה פעם אחת, והיא לא סלחה לעצמה על כך. אובדן הספר לא היה נורא, אבל היא סבלה מריח הקפה ששהה בחדר בשבוע שלאחר מכן). הטיפות הראשונות של הקפה תמיד צרבו לה את הגרון, אבל לא היה לה אכפת יותר מדי.

אחרי זה היא הייתה שמה את הכוס ליד הדלת וככל הנראה ממשיכה לקרוא את הספר שלה. היא הייתה מסיימת אותו בצהריים, אוכלת ארוחה נוספת, עושה מדיטציה ואולי גם ספורט, ואז ארוחת ערב. לא היה לה יותר מדי מה לעשות אחר כך, אז בדרך כלל היא הלכה לישון.

אבל היו ימים מועטים, בהם היא הסתכלה דרך החלון שלה בערבים. לבניין שלה היה נוף לשדות וכל הבניינים האחרים היו נמוכים והזכירו לה ילדים קטנים ומגוחכים שמתחפשים למבוגרים. בדרך כלל היא הגיפה את הוילונות כי החלון העצים את תחושת הזמן וזה הפחיד אותה, אבל לפעמים, לרגעים ספורים, לא היה לה אכפת יותר מדי, והיא רק רצתה להרגיש שוב. 

השדות נראו מאיימים בערב. הצללים שהשיחים הטילו על האדמה הסלעית התארכו, ועצי הפירות המועטים נראו כמו ענני אופל שיכלו לבלוע אותה אם רק יתקרבו אליה. בחושך הזה, היא יכלה לראות עיניים מביטות בה. הן היו צהובות, או חומות, או שחורות כמו חור. תמיד מישהו צפה בה מהשדה הלילי ההוא. זה היה כאילו רק ברגעים המעטים האלה היא חוותה את החיים באמת, מכוסה בגליל מנחם של הפוך, בתוך כל האינסוף והכלום ההוא שעוטף אותה.

פעם מישהו נכנס לה לחדר. הוא טיפס על המרזב עד לחלון שלה. קומה שש או שבע, הוא אמר. זו הייתה דרך ארוכה. היא פתחה לו את החלון. היו לו עיניים חומות. הייתה לו נקודת חן על הצוואר.

כשהוא עזב אותה, היא נשבעה שלעולם לא תיתן לאף אחד להיכנס שוב. קצת אחרי זה היא התקינה את הוילונות. עכשיו הם כמעט תמיד מוגפים.