ביום שלישי העשרים ותשעה למאי אני וכתתי ח'9 נסענו להתנדבות בגן פטרישיה בדרום תל אביב. בזמן הנסיעה לגן, אמא של אחת מבנות כיתתי חדה לנו חידות על תל אביב וסיפרה לנו על האנשים ברחובות, הם חסרי בית וצריכים לישון בגינות ציבוריות ועל חייהם הקשים. יש גם הרבה פליטים שצריכים לעבוד הרבה שעות כדי לשמור על אוכל לילדיהם ולכן הם צריכים להשאיר אותם בגן. בגן קיבלנו הסבר מהיר על מי הילדים האלה, מה גילאיהם ומאיפה הם באו ואז כל זוג תלמידים קיבל ילד בן שנתיים עד ארבע. כולם מאוד התלהבו אך ההתחלה הייתה קשה, חלק מהילדים היו ביישנים, היה קשה לתקשר עם חלקם וחלק לא תקשרו בכלל. הלכנו איתם בכביש לגינה ציבורית וכבר שם היה אפשר לראות איך כל אחד מסתדר עם האחריות הגדולה הזו. בגינה הציבורית שיחקנו איתם בכל מיני משחקים וחלק מהילדים נקשרו לאחרים ושיחקו ביחד עם ילדים אחרים, המילה "חמוד" נשמעה יותר מאלף פעמים וכולנו צחקנו ונהנינו במשך כמה שעות. אך אחרי כל ההתגלשויות, הנדנודים והדיבורים, חזרנו לגן והיינו צריכים להגיד ביי לכל הילדים. אין ספק שזוהי הייתה חוויה משמעותית מאוד וגרמה לכולנו להסתכל על  החיים שלנו קצת אחרת, בזכות הראיה של ילדים במצב מצוקה במקום שהוא בסך הכל 15 דקות נסיעה מאיפה שאנו לומדים, הבנו יותר את מצוקתם ואת הצורך שלהם. שאלנו את הגננת מה צריך בגן והיא אמרה שתמי ארבע וכמה בימבות יהיו ממש טובים אז כיתתי מנסה לארגן אירוע התרמה בשבילם. אני חושב שהחוויה הזו ריגשה אותנו במקום שלא ציפינו מפני שיש הרבה מאוד שמועות וסיפורים על דרום תל אביב, לצערי, גילינו שחלקן נכונות אך הבנו שמה שהופך את המקום הזה למה שהוא, זה לא האנשים, אלא הסיטואציה שהם נמצאים בה.