מאת: יפה לוי – צוות תנ"ך

לפני שנים רבות כשהייתי רכזת תנ"ך,קראה לי עליזה (אז מנהלת בית הספר) לחדרה והציגה בפניי מורה חדש שהגיע להגשים אהבה שבערה בו ללימודי התנ"ך.

 -וכך נכנס עמיר לצוות תנ"ך וללבבות של כולנו.

עמיר  היה מחויב לעבודה באופן טוטאלי-הן ללימודי התנ"ך שכה אהב, לצוות תנ"ך, ולמערכת כולה    אבל בעיקר גילה מחויבות אדירה – כלפי תלמידיו.

בסיום יום העבודה-במקום לנוח ולנקות את הראש הוא היה ממשיך לחפש מקורות ופרושים מעניינים שאותם יביא לכיתה ליום המחרת. עמיר היה איש הגות וספר וחובב מוזיקה מושבע. וכך-מצאנו את עצמנו יושבים בימי שלישי בחדר המורים בשעה 07:00 בבוקר, לפני שהגיעו המורים והתלמידים ומחליפים חוויות, רעיונות, מתווכחים על פירושים ונעזרים אחת בשני בכל תחום אפשרי. למדתי ממנו המון ובעיקר התפעלתי מהיכולת שלו לסחוף את התלמידים לדיונים מרקיעי שחקים עד שלפעמים צריך היה לשים לו אבנים בכיסים כדי שינחת על הארץ.  התלמידים עפו איתו ועפו עליו.

עמיר היה איש עקרונות,ישר כסרגל שעוולות גרמו לו לסבל רב.  וברגעים של חוסר נחת  היתה תמיד עולה השאלה מה עדיף? להיות צודק או חכם? להרפות ולזרום או להקשיח עמדות? עמיר היה איש של שלום, שנא ריבים ותמיד בחר בדרך של פשרה ו'שלום בית'. התלמידים כבדו והעריכו אותו אף יותר בדיוק בגלל תכונות אלו וזה ריגש אותו כל פעם מחדש.

גם כשחלה-עדיין היינו שנינו אופטימיים.בשיחות היומיות שלנו הייתי מעודדת אותו ובעיקר את עצמי לפי מדד אנרגיות הקול. "הקול שלך נשמע לי יציב וחזק היום"- הייתי אומרת לו. "עוד רגע נחזור לדבר ביזנס"-כלומר נתווכח על פירוש חדש שמצא.

וגם תוכניות לעתיד היו לו. באחת השיחות האחרונות אמר לי שכאשר יחלים יסע עם עירית (בת הזוג היקרה והתומכת שלו) לטיול גדול ומפנק שישכיח את הימים הקשים. גם כאן היתה זו מחויבות אדירה ומחממת לב.

עמיר – שעזב אותנו רגע  לפני חג השבועות, החג של העמירים –  החג שיש בו חסד ואהבה, שהיו טבועים בו עמוק, ושבועיים אחרי יום הולדתו נפרד מאיתנו, המתנה שקנינו לו מהצוות נותרה  מיותמת, ארוזה עם ברכה ותפילה לבריאות שלא צלחה.

 – ואני נשארתי עם הזכרונות ועם ריק גדול בלב, ולא רק אני, כל הצוות שלנו מרגיש כך. 

ואנחנו מתגעגעים… אתה כבר חסר לנו, חבר.

יהי זכרך ברוך!

——————————————————————————————

לעמיר

התנ"ך הוא לא ספר אופטימי במיוחד. אין בו הרבה סופים טובים, אין בו הרבה שלווה פסטורלית, ולרוב הוא מחוספס כמו החיים עצמם. אני חושב שעמיר ידע את זה היטב שכן היה, אני חושב, רחוק מרומנטיזציה זולה של החיים. לא הכרתי אותו לאורך כל שנותיו אך בשנים עשר השנים שבהן זכיתי להכיר אותו, מצאתי אדם חזק ואמיתי שניווט כמו כולנו, כמיטב יכולתו, ומתוך הכוונות הכי טובות, את ספינת חייו במי האוקיאנוס הסוערים של החיים.

לכולם אמרתי תמיד, מתוך כוונה מוחלטת, כי עמיר הוא המורה שלי. כשהגעתי לכפר הירוק, יכולנו לשבת שעות ארוכות ולדבר על הפסוקים של אותו ספר אהוב על שנינו, והוא מתוך מעייני ידע שלא ידעו סוף או שובע, היה מפתיע בעוד משהו מיוחד, וכמובן מלהטט בציטוט הפסוקים מהזיכרון, כמו שלהטוטן זורק לאוויר כדורים, הרבה כדורים.

כמו שמורה אמיתי באמת יודע, עמיר ידע שהוראה אינה תכנית כבקשתך עבור הילד והתלמיד. שלימוד אינו רק הנאה מרוככת אלא לעיתים מאמץ אינטלקטואלי שנזרע עכשיו ואת השכר שבצידו יקצרו שנים לאחר מכן. רבים מביו תלמידיו יודעים זאת, אחרים רבים שלימד יבינו זאת בהמשך שכן עמיר היה תלמיד חכם שהעריך חכמה, תלמיד נדיר ומורה נדיר, כזה שלא פוגשים כל יום.

בשנים האחרונות, מכיוון שלימד בעיקר בתיכון ואני בעיקר בחטיבה, היינו נפגשים פחות. אבל כשנפגשנו אפילו בחדר אוכל או מקום פרוזאי אחר, תמיד היו אותם ניצוצות. תמיד נפעמתי מחדש מאותו מורה חכם, המורה שלי.

בפיוט "ונתנה תוקף" של יום הכיפורים, המיוחס לרבי אמנון ממגנצא, כתובות המילים המצמררות הבאות שמסכמות היטב את הקיום השברירי של כולנו:
"…אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף."

אף פעם לא הייתי מוכן להתחייב בפני תלמידיי שאין ה' וגם לא שאין גן עדן. מי יודע. בשביל אנשים כמוך עמיר, אני מקווה שיש. בטח תנהיג שם שולחן של למידה שבו כולם ישתו בצמא מדבריך.

להתראות חבר אהוב

צחי